|
שירת הבריאה- תובנות מפרשת וארא
שירת הבריאה- תובנות מפרשת וארא
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
הצפרדע אומרת שירות ותשבחות לאלוקים יותר מדוד, נפלא! אבל יש מצווה גדולה מזו – אני משמשת כמזון עבור בעל חיים אחר... כן, עזרה לזולת, חסד ונתינה הם השירה היפה ביותר
|
זה זמן רב שטובי החוקרים מאמצים את מוחם ומנסים למצוא פתרון לבעיה המאיימת על הישרדותם של חיות הבר. מדובר על אחת משמורות הטבע היפהפיות הניצבת מול נתון מדאיג. בעלי חיים טורפים, ביניהם נמרים ואריות, תוקפים את חיות הבר והן מתמעטות והולכות... חיות הבר נמצאות בסכנת הכחדה.
לאחר בחינה מדוקדקת החליטו החוקרים, שהפתרון היחיד למנוע את היכחדותם הוא לתחם ולגדר שטח גדול, ולסלק ממנו את חיות הטרף. כך תוכלנה חיות הבר לחיות בשלווה ולהתרבות.
עברה תקופה והחוקרים הוכו בתדהמה. לא זו בלבד שאחוז המוות של חיות הבר לא פחת, אלא להפך, הוא גדל! לאחר בירור מתמשך, הם הגיעו למסקנה הבאה: חיות הטרף, הן אלו שגרמו לאחוזי מוות סבירים בקרב חיות הבר. כשנמר רוצה לטרוף חית בר, הוא רץ לכיוון העדר, והעדר נס על נפשו. החיות החלשות, החולות והזקנות אין בכוחן לנוס ולברוח במהירות ואותן טורף הנמר. כעת, כשאין חיות טרף, החיות החולות והחלשות נשארות לחיות יחד עם שאר העדר, ומדביקות את יתר החיות במחלתן. החיות הטורפות לא זו בלבד שאינן גורמות להכחדתן של חיות הבר אלא להיפך, הן מגינות עליהן...
אותה תופעה אירעה גם בסין. לפני כחמישים שנה, התלוננו תושבים באחד האזורים שהציפורים מחסלות חלק ניכר מהתבואה. הממשל הקומוניסטי הוציא הוראה, שכל תושב סיני חייב להביא סל עם כמה ציפורים מתות, במטרה להרחיק את בעלי הכנף מהאזור. התושבים פעלו כפי ההוראות, ואכן תוך זמן קצר לא היו באזור בעלי כנף... לסינים באה רווחה... כעבור תקופה הרווחה התחלפה שוב בדאגה - כמעט כל התבואה חוסלה על ידי חרקים ותולעים... התברר, שאמנם הציפורים חיסלו חלק ניכר מהתבואה, אולם יותר ממה שהזיקו הן הועילו - הן גם הגנו עליה מפני התולעים...
אינני מתעסק בתורת הזואולוגיה. הבאתי את שתי הדוגמאות כדי שנראה כמה "קטנים" אנו מול שרשרת המזון המדהימה שאלוקים ברא בעולם. מכאן נצעד היישר לפרשתנו, פרשת וארא.
התלמוד כותב, שאלמלא ניתנה תורה לישראל, היינו לומדים הליכות ונימוסים מבעלי החיים. גזל מנמלה, צניעות מחתול וכן הלאה. לכל בעל חיים יש תכונה ייחודית משלו. על האדם להפיק ממנה לקחים לחייו. אם נמצא נתון זהה כמעט לכל בעלי החיים נגיע למסקנה שכנראה נתון זה חיוני לאין ערוך. מהו הנתון שנמצא כמעט אצל כולם? – הנתון הינו שבעלי החיים נבראו לצורך זולתם... זה נכון לא רק בבעלי החיים, אלא גם בכל היקום, אין שום בריאה בעולם שקיימת עבור עצמה. לכול נברא יש תכלית מעבר לעובדת קיומו: השמש מאירה לאחרים, וכן הירח והכוכבים. העשב גדל באדמה עבור הפרה שאוכלת אותו. הפרה משמשת ארוחה לנמר. נבלת הנמר משמשת מזון לנשר. לכל הנבראים בעולם יש צורך עבור מישהו אחר... ברור שלכול בעל חי יש צורך בסיסי להתקיים ולשרוד, אך בסופו של דבר הוא מועיל גם לאחרים.
אלוקים ברא כך את העולם כדי לאותת לאדם: אדם יקר, נבראת כדי להועיל לאחרים, להעניק ולתת! וכך כותב רבי חיים מוולוז'ין: "האדם לא לצורך עצמו נברא, רק להועיל לאחרים בכול מה שיוכל".
נח התחיל מחדש את האנושות, רק לאחר ששירת וגמל חסד במשך שנה עם חיות התיבה. "עולם חסד יבנה", העולם מושתת על חסד ונתינה.
כל אדם נמצא בעצם בעמדת חסד. השאלה היא על מה הוא חושב. גם בעל צרכניה, נכון שהוא מרוויח את לחמו מהחנות, אבל סוף סוף הוא גומל חסד עם הקונים. הוא מספק להם מזון... באותה פעולה שהאדם עושה, הוא יכול לשנות את דפוס החשיבה ולהצטרף למעגל הנתינה העולמי... הכול תלוי בראש של האדם, במחשבתו.
פרעה התעקש ולא היה מוכן לשחרר את בני ישראל. המכה הראשונה שהוא ספג הייתה מכת דם ואחריה מכת צפרדע. המעיין בפסוקים יראה שגם המצרים הצליחו להפוך מים לדם ולהעלות צפרדעים... רק במכה השלישית, מכת כינים, אמרו המצרים: "אצבע אלוקים היא". אם כן, נשאלת השאלה, מדוע אלוקים לא התחיל עם מכת כינים? הרי כשאדם רוצה להרשים את זולתו, כבר בפעם הראשונה הוא עושה את מיטב הביצועים... מדוע משה ואהרון התחילו עם מכות דם וצפרדע ונתנו פתח למצרים לחשוב שזה סתם כישוף?
טמון פה מסר...
מים ודם הם שני הפכים. מים מסמלים חסד ונתינה בעוד שדם מסמל הרג ואכזריות. רבי חיים ויטאל [תלמידו המובהק של האר"י ז"ל] מאריך על כך בספריו. מים מעניקים חיים לעולם. מים מרווים, משקים ומצמיחים. במכה הראשונה אלוקים הפך את המים לדם, כאומר: אתם המצרים התעלמתם מהמשימה העיקרית הקיימת בעולם – מעגל הנתינה האין סופית. עשיתם את ההיפך, הפכתם את ה"מים" ל"דם", במקום להצטרף למעגל החסד העולמי עשיתם את ההיפך – לקחתם עם שלם, שעבדתם ועיניתם אותו...
במכת דם אלוקים העביר מסר לעולם: תכלית הבריאה והאדם – להיטיב לזולת, ולכן באה אחרי מכת דם – מכת צפרדע. מדוע?
אצטט קטע מפרק שירה, ונראה לבד את התשובה:
"אמרו חז"ל על דוד מלך ישראל, בשעה שסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו, ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: יש בריה שבראת בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני? באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת, ואמרה לו: דוד אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך. ולא עוד אלא שאני עוסקת במצווה גדולה, וזו היא המצווה שאני עוסקת בה, יש בשפת הים מין אחד שאין פרנסתו כי אם מן המים, ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני, זו היא המצווה".
הצפרדע אומרת שירות ותשבחות לאלוקים יותר מדוד, נפלא! אבל יש מצווה גדולה מזו – אני משמשת כמזון עבור בעל חיים אחר... כן, עזרה לזולת, חסד ונתינה הם השירה היפה ביותר...
הצפרדע מסמלת את ההקרבה למען הזולת, דבר שהמצרים לא עשו, או יותר נכון – עשו את ההיפך... לכן אך טבעי הוא שאחרי מכת דם תבוא מכת צפרדע... שתיהן מלמדות אותנו מהי תכלית הבריאה והאנושות.
הוא אשר אמרנו: "עולם חסד יבנה".
|
|
|
|