בשבת שאחרי פורים קוראים, נוסף לפרשת השבוע, גם את פרשת פרה (במדבר י"ט, א'-כ"ב).

בזמן שהיה בית המקדש קיים, היו מקריבים את קרבן הפסח בי"ד בניסן, ואסור היה לטמא מת להביא אותו, אלא אם כן היזו עליו קודם לכן אפר פרה אדומה. ואמנם, עם ישראל היה נטהר לפני הרגל מטומאתו, כדי שיוכל לבוא אל המקדש ולהשתתף בהבאת הקרבנות.

למרות שבעוונותינו חרב בית המקדש, ואין לנו לא קרבן ולא טהרה, אנו קוראים בתורה פרשה זו ולומדים את מצוותיה, והדבר נחשב לנו כאילו נטהרנו מטומאותינו והכשרנו את עצמנו להקריב קרבנות בבית המקדש במועדם.

מצות פרה אדומה ניתנה לישראל בראש חודש ניסן, בשנה השנייה לצאתם ממצרים. לאחר שהתפייס הקב"ה עם עם ישראל לאחר חטא העגל, ציווה עליהם להקים לו משכן ונתן להם את מצוות פרה, כדי שייטהרו מהטומאה שדבקה בהם.

תשע פרות אדומות נעשו עד שחרב הבית השני. את הפרה הראשונה שרף משה רבינו, והיו מיטהרים באפרה בכל ימי המשכן וימי בית המקדש הראשון, והותירו ממנו מעט למשמרת. את הפרה השנייה עשה עזרא הסופר בתחילתו של בית המקדש השני. שבע פרות עשו מזמן עזרא עד חורבן הבית. את הפרה העשירית יעשה המלך המשיח, שיגאלנו במהרה בימינו.

אמר שלמה: על כל התורה כולה עמדתי, אך על פרשה זו של פרה, כיוון שהייתי מגיע אליה, הייתי דורש אותה, חוקר אותה ושואל עליה. 'אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני' (קהלת ז'). הוא לא עמד על סודה. רק למשה רבינו גילה ה' את סודה. אמרו חכמים: אמר לו הקב"ה: משה, לך אני מגלה את טעמיה, אבל לאחרים – חוקה היא.

בוא וראה שלא כמידת ישראל מידת אומות העולם. מידת אומות העולם, כשהן יודעות טעם במצווה, הן משבחות אותה, וכשאינן יודעות טעם, הן מזלזלות בה. אינן מקבלות על עצמן את המצווה ואינן שומרות עליה. לכן, השטן ואומות העולם מקטרגים על ישראל על מצוות פרה אדומה וטוענים: "מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה?"

אבל מידתם של ישראל אינה כן, אלא בין שהם יודעים את טעמה של המצווה ובין שאינם יודעים, מקבלים הם עליהם את עול כל המצוות. ובייחוד חביבה עליהם מצווה שלא נאמר בה טעם, אלא כולה היא גזרת מלך מלכי המלכים בלבד.

ישראל מבטלים את עצמם מפני גזרותיו של הקב"ה, ואין שואלים בהן טעם, והן חביבות עליהם. כל גזירה- דבקים הם בה, למרות שאינם מכירים את חכמתה, והם נמשכים אחר הקב"ה באמונת ליבם. ולא עוד, אלא שאפילו מצוות שהם יודעים בהן טעם, אינם מקיימים אותן מפני טעם זה, אלא מפני רצונו של הקב"ה בלבד. לפיכך, זוכים ישראל לטהרה שיורדת עליהם מן השמים, והיא מזככת את גופם, את רוחם ואת נשמתם.

הפרה האדומה נועדה לטהר את האדם מטומאת מת. טומאה זו נוצרה עם חטאו של אדם הראשון.

המוות נגזר על אדם הראשון בעקבות אכילתו מעץ הדעת. הפתח לחטא עץ הדעת היה טמון בעובדה שהאדם הסתמך על שכלו, במקום לציית באופן מוחלט לדבר ה'. התוצאה היתה, שעונש המוות ירד לעולם.

במעמד הר סיני, עם הכרזת "נעשה ונשמע", תוקן חטא זה. ה"נעשה" שקדם ל"נשמע" מציין צייתנות בטרם הבנה. בהכרזתם זו הם הביעו נכונות להתבטל בפני דבר ה' ללא סייג. זה היה התיקון לחטא עץ הדעת. לפיכך, הם נפטרו גם מעונשו של חטא עץ הדעת, ונעשו בני חורין ממלאך המוות.

אלא שחירות זו לא נמשכה זמן רב. בעקבות חטא העגל חל שוב על האנושות עונש המיתה. שורש חטא העגל היה הבלטת דעתם העצמית במקום התבטלות לרצון ה'. לכן, שוב ניתנה רשות למשחית לפעול.

הפרה האדומה נועדה להוות טהרה לקלקול חטא העגל. הטהרה חלה אחרי שריפת הפרה ונתינת האפר על מים חיים, מי מעיין מקוריים, את המים יש להזות בעזרת עץ הארז והאיזוב, שגם הם מורים על ענוה והתבטלות. כל החפצים והפעולות הללו מורים שרק ה', שוכן מרומים, מבין את משמעותם האמיתית ואת סוד טהרתם.

הטהרה והאלמוות הם שני צידיו של מטבע אחד, מטבע החירות.

לעומתן, הטומאה מבטאת, את הכניעה לכוחות הטבע החומריים החולפים. היא מבטאת את האמונה, שכוחות חומר ארעיים שולטים שלטון בלעדי על אדם, שהוא כפוף, בלי יכולת להשתחרר, אדם זה, ששעבד את רוחו החופשית לכוחות גופו, הביא על עצמו את הטומאה.

ביטוי עליון לשיעבוד נפשי זה מתרחש כשנפגש האדם ישירות עם המוות, במיוחד במות אחד מקרוביו האהובים. הוא מזדעזע עד עמקי נשמתו, ואז, בנהמת הכאב הצורב, עולה בו מחשבת הטומאה ומכריזה באזניו: זהו זה! זה סופו של האדם שאין אחריו אלא קבר ומצבה, ותו לא.

באותו רגע לוחשת היהדות באוזניו ואומרת לו: זה עתה טימאת את מחשבתך ואת ישותך, קשרת אותן למרכבת החולף והארעי, שכחת כי עצמיותך נמצאת מעל המוות.

ואז, מזים עליו מאפר הפרה. הזיה, שמטרתה לנער אותו מההיצמדות אל החומר. להזכיר לו את האמיתות הגדולות המדברות על חירותן של רוחו ונשמתו, אמיתות שהיו מקובלות עליו עד הזעזוע - זעזוע המוות או זעזוע החטא, שאף הוא מוות.

פרה זו כשרה לתפקידה רק כשהיא "אדומה תמימה" (במדבר י"ט, ב'). כלומר, שתהיה תמימות באדמימות. אם היו בה שתי שערות שחורות - פסולה

בשעה שהוא מטהר את עצמו ומכין את גופו ואת נשמתו להזאה מאפר הפרה, הוא ייזכר, מדוע נבחרה דווקא פרה אדומה לתפקיד זה. הצבע האדום מבטא את התוסס ואת הרענן, את חיי התשוקה במלוא אונם. באותה עת הוא גם יודע מדוע חייבת היתה פרה זו לצורך המצווה להיות כזו, "אשר לא עלה עליה עול" (במדבר י"ט, ב'). היא היתה גם אדומה וגם פורקת עול כדי לערער את ההנחה המוטעית, שאין אפשרות להעלות את עול ההכרה המוסרית על חיי החומר השוקקים.

לקחו פרה המסמלת את אביב התשוקה במיטבו, והוציאו אותה אל "מחוץ למחנה", אל מחוץ למסגרת החיים הנתונה למרותם של החוקים המוסריים. אל המדבר, ששם שולט הטבע הפראי, הקמאי. שם לקחה הכהן (המסמל את הרוח), שחט אותה ושרף אותה, בהביעו בכך את כוחו של המוסר להכניע את פרת התשוקה הסוררת.

האדם שדבק בו שמץ מדמיון המוות, עומד ביראת כבוד לפני הכהן המזה עליו ממי הפרה. תמונתה של זו עולה לנגד עיניו. סמליה מדברים אל לבו, והוא חש, כיצד שב אל האיזון. הוא מרגיש, כיצד מתחילה הטהרה לזרום בעורקי נשמתו, כיצד מרוממת היא אותו, ומוסרות השלטון על גופו עוברים שוב לישותו הפנימית.

אז ידע, כי הוא בן אלמוות, גם אם לא הבין איך, כיצד ולמה. שוב הוא יכול לבוא בשערי המקדש.

תפקיד הפרה האדומה לטהר את האדם מישראל מטומאה שנטמא בה כשנגע במת. למרבה הפלא, בעוד פרה זו מטהרת בהזיית אפרה את הטמאים, הרי מטמאת היא את הכהנים הטהורים שהתעסקו בהכנתה למצוות הטהרה.

עלינו להסיק איפוא, שבאפר הפרה האדומה טמונים בו זמנית כוחות מנוגדים בתכלית. כלום ייתכן הדבר, גם טומאה וגם טהרה במחיצה אחת?

רבן יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: "חייכם! לא המת מטמא ולא הפרה מטהרת ולא המים מטהרים. אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי. אין אתה רשאי לעבור על גזירתי, וכפי שכתוב: 'זאת חוקת התורה'" (מדרש תנחומא, שם).

בדבריו יצאה לאור אמת גדולה המתייצבת מול התפיסה האלילית שעדיין שלטת בחברה האנושית.

אין בעולם, טען באוזניהם, כוחות מאגיים אפלים השולטים באדם בצו גורל עלום כלשהו, שאין להשתחרר ממנו. לא קיימים כוחות דמיוניים, המכתיבים את מהות חייהם של הבריות וכופתים אותם באזיקי טומאה כלשהי. המציאות החומרית ניטרלית היא. אינה טובה ואינה רעה. האדם במחשבתו ובמעשיו הוא זה שיוצר את הטומאה או ליהפך, את הקדושה. במוסריותו או באי מוסריותו קובע הוא את איכות חייו. בהתייחסותו האישית לגורל, לזולת ולאלוקים, הופך הוא את העולם לטוב או לרע. בציותו לחוק האלוקי מעניק ערך מציאות חייו. אין המת מטמא בעצמיותו, ואין סגולת המים לטהר. האדם, בציותו למצווה, הוא המעניק לה סגולה זו.