בס"ד                                                                                                          

                להרגיש               

     ההרשמה לסמינר "ערכים" לרווקים הסתיימה. חדרי המלון משובצים עד תומם. הלחץ גדל, מיטה מוספת לכול חדר. אך גם מכסה זו מולאה לחלוטין.  פעילי ערכים מתחננים לצרף עוד שני בחורים . מנהל הסמינר מנסה לצמצם בצוות. לאחר מאמצים כבירים הוא מצליח להשיג  מיטה אחת בלבד. כעת מתנצחים הפעילים ב'דיני קדימה'.  על כפות המאזניים עומדים שני בחורים, האחד בחור חילוני לחלוטין ללא ידע מינימלי ביהדות. מולו עומד בחור מרקע חרדי שפרק מעליו עול תורה רח"ל. וכעת הוא 'נעתר' להשתתף בסמינר. מי קודם?

הצדדים כבדי משקל. אלו הם "דיני נפשות" ממש!  יו"ר הארגון הרב ר' יוסף וליס שליט"א ניגש אל רבו הגאון הגדול רבי חיים שאול גריינמן זצוק"ל להכריע בנידון. לאחר כמה רגעי מחשבה. הכריע לקבל דווקא את הבחור הבא מרקע חרדי!  ונימק : "כל יהודי שלא הולך בדרך התורה,  הוא גורם צער לשכינה, ומשפיע שלילית עליו ועל העולם כולו. עלינו לעשות הכול להשיבו ליהדות. אך במקרה זה, בנוסף לכול, יש להורי הבחור ולמשפחתו הסובבת  צער וכאב בלתי נסבלים כשהם רואים את בנם האהוב טובע  בתאוות העולם הזה. זעקתם מגיעה לשמי מרום. ולצער נורא זה יש משקל עודף".       

      בכנס מלמדים של 'תלמוד תורה' בירושלים בפתיחת השנה. התכבד המנהל החינוכי לשאת את המשא המרכזי. בפתח דבריו ביקש להסב את תשומת לבם  לבקשתו הנרגשת של ה"חפץ חיים" זי"ע אל העוסקים בהוראה, הוא פתח את ה"משנה ברורה". והקריא מתוך סימן קנ"ו. סימן זה עוסק ב"סדר משא ומתן". ומה פשרו?  והרי ספר ה"משנה ברורה" כידוע אינו עוסק בענייני 'משא ומתן' ?!   אלא, כשסיים שמרן ה"חפץ חיים" את דיני הנהגת היהודי בבוקר בתפילתו. הוא ראה לנכון לפנות אל היהודי היוצא לפרנסתו, ולעוררו בכמה דינים, ומוסר הליכות, שלבטח ייקרוהו בדרכו.  אחת מהן היא:

"חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות, אפילו הם עשירים גדולים, וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב לִבָּן או רדה בהן, או אבד ממונן, עובר ב"לא תעשה"... שנאמר: "כל אלמנה ויתום לא תענון". במה דברים אמורים? שעינה אותן לצרכו, אבל - כשעינה אותן הרב ללמוד תורה או אומנויות, או להוליכן דרך ישרה, מותר, ואף על פי כן לא ינהג בהן מנהג כל אדם, אלא יעשה להן הֶפְרֵש וינהלם בנחת וברחמים גדולים, אחד יתום האב ואחד יתום האם".

תהה המנהל החינוכי בקול: " לאיזה סוג של מלמד התכוון מרן הח"ח? אם במלמד אכזר שמענה תלמידים, הרי אדם כזה אסור לו לשמש כמלמד לכל ילד ולו לרגע אחד!!  אלא, כנראה מדובר במלמד טוב, שמתמודד עם ילד יתום, עמו ניסה ללכת ב'דרכי נועם', עד קצה היכולת, אלא שהילד ניצל  זאת לרעה, בלית ברירה מבינים שהילד זקוק  'ליד קשה', כדי להעמידו על מקומו.   מה א"כ פשר המשך דבריו: " ואף על פי כן לא ינהג בהן מנהג כל אדם, אלא יעשה להן הֶפְרֵש וינהלם בנחת וברחמים גדולים".  הרי שיטה זו הוכחה כאינה טובה בעבורו!  וכי לא די לו שהוא יתום, יהיה גם לא מחונך?!

השיב המנהל תשובה נפלאה ומרגשת: " מלמדים יקרים, תפקידכם להחזיק כיתה, ולנהלה ביד רמה. וכאשר ילד מפר ביודעין את המשמעת יש להעמידו על מקומו. ולעיתים בלית ברירה צריך גם להענישו כראוי.  העונש, גם אם הוא מידתי, הוא מכאיב לילד.  אך יש לו נחמה:  הוא מגיע הביתה, שם מחכה לו אימא  אוהבת שמקבלת אותו בחיבוק אוהב ומנחם, כדברי הפסוק בישעיהו: " כאיש אשר אִמו תנחמנו". העונש מחד, והחיבוק מאידך, מאזנים את נפש הילד.  אך הילד היתום , למרבה הכאב והצער, אין מי שתמתין לו בבית, הוא כבר לא יזכה לחיבוק מאזן שכזה!  ע"כ פונה אלינו רבינו הח"ח:   קחו זאת בחשבון רגע לפני שאתם מפעילים יד קשה על הילד, תנו זאת במינון הנכון, עונש כזה שיהיה לו כוח להתמודד עמו גם ללא החיבוק התומך של ההורה החסר.

פרשת "תזריע" עוסקת בדיני טומאה וטהרה. נאמר שעל היולדת זכר או נקבה, להביא בבוא הזמן, קורבן 'עולה' ו'חטאת'. ומה מביאים לקרבנות אלו : "כבשׂ בן שנתו לעֹלה, ובן יונה או תֹּר לחטאת" (ויקרא י"ב ו') שואלים כמה ממפרשי התורה, מדוע בחרה התורה לשנות את סדר הדברים ולהקדים את בן היונה לתור, בעוד שבכל הקורבנות, התורים קודמים לבני היונה? "בעל הטורים" במקום מיישב תשובה מופלאה ומוסר השׂכל בצדה:

 "בכל מקום מקדים תורים לבני יונה חוץ מכאן? לפי שאינו מביא אלא אחד, שאם ימצא יונה לא יקח תור, לפי שבן זוגו מתאבל עליו ואינו מזדווג לאחר".

כלומר, שונה קורבן חטאת היולדת מכל הקורבנות שמביאים בני יונה, וזאת מפני שבכולם מביאים זוגות, אך כאן מביאים פֶרֶט, וטבעו של התור בשונה מהיונה כאשר נלקח ממנו בן זוגו שהוא מתאבל עליו כל ימיו, ולו הוא ישמור אמונים, ומכאן ואילך יישאר בבדידותו. וע"כ עדיף לקחת בן יונה. ורק כשאין בנמצא ייקח תור. 

פלא פלאות!! הרי אין איסור ביהדות באכילת תור הנלקח לבדו. אך כאשר באים להקריבו לחטאת שזו ההתעלות הגדולה ביותר עבורו. עדיף להימנע מלעשות זאת כדי לא להכאיב לבן זוגו. וזהו דבר מפליא ביותר.  הרי לכול עוף יש תוחלת חיים. מטבע הדברים אחד מהם ימות בשלב כלשהו. ובנוסף הרי 'אבלות' של 'תור' זה  לא מגיעה 'מבחירה' ו'תודעה' רגשית,  אלא זה טבעו של כל תור ותור באשר הוא.  למרות זאת חשה התורה לרגישות הכאב של... עוף.    

מוסר השכל עצום מנחיל לנו רבינו "בעל הטורים", מדוע דין זה נאמר דווקא בקורבן חטאת של יולדת?!   נראה שיש כאן מסר להורים הטריים. זכיתם ומשמים זיכו אתכם בעולל יהודי רך וטהור. רצונכם לבטח לגדלו לתורה, יראת שמים, ומידות טובות. עליכם להפנים את מסר הרגישות, אם על רגש של תור בודד חסה התורה, כמה עלינו להשׂים את הלב ואת הנשמה- אל  הנשמה. גדלו אותו ברגישות המתבקשת. אך לא פחות  מזה 'חנכוהו' לרגישות לסובבים אותו.

נקודה נוספת של 'רגישות', מלמדת אותנו התורה בסיכום דיני המצורע: "זאת התורה לכל נגע הצרעת...להורות ביום הטמא וביום הטהור" (י"ד נ"ד נ"ז) נאמר ע"כ ב"תורת כוהנים": " מלמד שאין הכהן רואה את הנגעים עד שיורנו רבו". יש להתבונן מדוע צריך הכהן דווקא ללמוד זאת מרבו ולא מתוך לימוד התורה בעצמו?

מבאר מרן הגר"ז סורוצקין זצוק"ל רעיון נפלא ביותר : " יש דברים שאפשר ללמוד אותם רק מפי רב בשעת הוראה 'הלכה למעשה'. אחד מהם זה 'מראות נגעים'. ולמה?  מפני שעל הכהן לומר למצורע דברי כיבושים: "בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע". ולאמור דברי כיבושין למעונה ומוכה בייסורים- צריך לדעת איך לדבר אליו!   ומה עלינו לדעת? מבאר שם הגר"ז: "הרי אנו רואים ששלושת רֵעֵי איוב, שבאו לנחמו והטיפו לו מוסר, קבלו נזיפה מאת השי"ת באומרו: "כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" (מ"ב) מבאר רש"י: " לא די לאיוב בצרתו ויסוריו כי גם הוספתם להקניטו!?"

לכן על הכהן, 'רואה' הנגעים, לקבל מרבו, ורבו מרבו עד לאהרון הכהן ע"ה  "האוהב את הבריות ומקרבם לתורה" בשפתי דעת,   כדי לדעת איך להטיף מוסר למוכה בייסורים!  ולפי שגם ביום טהרתו על המטהר לשמוע תוכחה ומוסר מפי הכהן המטהר כדי שידע איך להתנהג שלא ישוב הנגע עליו.  לפיכך נאמר: "להורות ביום הטמא וביום הטהר" , שעל הכהן ללמוד מרבו, איך להשתתף בצערו: -      "ביום הִטמא", ואיך לשמוח בשמחתו: -  "ביום היטהר", בשני הימים הגורליים האלה על הכהן לשנות לו את "תורת הצרעת", מהי הצרעת, בבואה ובצאתה, מלמדת את האדם".

נדמה שכל מילה מיותרת עד כמה מסרים אלו נדרשים ליישום בכול ימות השנה, ושבעתיים במצב המורכב שאנו שרויים בו כעת. יה"ר שנזכה בקרוב ממש שיקוים בנו דברי הנביא ישעיהו: " אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח".

מוקדש לעילוי נשמת סבי זקני היקר הנערץ והאהוב, איש החינוך והמעש, מגדולי ההיסטוריונים החרדים, הסופר הרב ר' יקותיאל פרידנר זצ"ל. סגן מנהל בסמינר "מכון בית יעקב למורות בירושלים" רבות בשנים. ומחבר הספרים " דברי ימי הבית השני", "תולדות הדורות האחרונים" ועוד. אשר הנחיל לדורות נכסי צאן ברזל למידות טובות וערכים. תלמידותיו הרבות שביכו השבוע אחר מיטתו, מציינות כי מעבר לכול למידה הוא גילם באישיותו, אצילות, חכמה, ורגישות מופלאה לכבוד הזולת. נבל"ע בערב שבת קודש חול המועד פסח תש"פ. ת.נ.צ.ב.ה.