מצרים היתה מדינה מפותחת, עתירת משאבים, מתקדמת ומשכילה. ארץ בעלת עושר עצום שנאגר במשך מאות שנים, בעמל כפיים, בתכנון מבריק ובחריצות. אל תנופת הבניין חבר גם המזל. מימי היאור הגואים על האדמות הדשנות ומאות אלפי העבדים העלו את מצרים למקום הראשון במשפחת העמים. העם המצרי היה לעם של אדונים.
תוך שנה הקיץ הקץ. משהו מסתורי שהחל כהטרדה נלעגת, הסתיים כטרגדיה לאומית. ביקורם הראשון של שני הזקנים, משה ואהרן בני השמונים, בארמון, לא זכה להד תקשורתי. פרעה הנדהם מהעזתם להגיע לארמונו, פטר את עצמו בקריאה מלעיגה (שמות ה', ב'): "מי ה' אשר אשמע בקולו". איש לא חשב שבזאת נפתחה "השנה השחורה", השנה שבה הוכתה מצרים בעשר מכות קשות מאד.
המכות הגיעו ממרום בחישוב מדויק על יחסם של המצרים לבני ישראל, על השעבוד הקשה ועל ההתעללות.
הקב"ה הענישם בעשר מכות הללו על פי "מידה כנגד מידה":
מכת דם - פרעה והמצריים עובדים ליאור והופכים אותו לעבודה זרה. אמר הקב"ה, אכה תחילה את האליל ואחר כך את עמו.
מכת צפרדע – המצרים היו אומרים לישראל: הביאו לנו שקצים ורמשים לשחק בהם, לפיכך הביא עליהם צפרדעים.
מכת כינים – המצרים שמו את עם ישראל למכבדי חוצות ושווקים, לפיכך, הפך את עפרם לכינים.
מכת ערוב – המצרים היו אומרים לישראל: צאו והביאו לנו דובים, אריות ונמרים, לפיכך, הביא עליהם חיות מעורבבות.
מכת דבר – המצרים נתנו לישראל לרועי בקר ולרעות את בקרם וצאנם בהרים ובמדברות, כדי שלא יפרו וירבו. אמר הקב"ה, אפגע בבהמתם.
מכת שחין – המצרים שעבדו את ישראל ללא הפסקה, ולא היו מניחים אותם אפילו שעה אחת כדי לטפל בגופם ולגונן עליו מהעבודה הקשה.
מכת ברד – המצרים העבידו את ישראל בגנות ובפרדסים, שלא ייכנסו ישראל לתוך בתיהם ולא יפרו וירבו. לפיכך, הביא עליהם את הברד ששבר את כל הנטיעות שנטעו ישראל בעבורם.
מכת ארבה – המצרים העבידו בזריעת את ישראל חיטים ושעורים, פול ועדשים וכל מיני קטניות, כדי שלא ייכנסו ישראל אל בתיהם, שלא יפרו וירבו. לפיכך אכל הארבה את כל הצומח.
מכת חושך – המצרים גרמו לישראל להחביא את ילדיהם בחושך, כמו שהחביאו את משה, וכן היולדות נאלצו ללדת בחושך.
מכת בכורות היתה גם היא מידה כנגד מידה, כמו שנאמר (שמות ד', כ"ב-כ"ג): 'כה אמר ה', בני בכורי ישראל... ותמאן לשלחו. הנה אנוכי הורג את בנך בכורך'.
להלן נתאר את המכות שספגה מצרים ואת השלכותיהן:
מכת דם
מצרים שטופת דם. האגמים, הנהרות ובראשם הנילוס-אלוהיהם, כולם אדומים. והריח... אי אפשר לעמוד בו. הפה יבש, הלשון נדבקת לחיך, הראש סחרחר. כשאין מים, נוטלים פירות. סוחטים פרי, ו...דם!
המצרי המסוחרר בא אל היהודי: "מים", הוא דורש. היהודי נותן לו כוס מים, אבל כשאך נכנסו המים לפיו של המצרי, הם הופכים ל...דם. ניסו להשתמש בכוס בעלת שתי פיות, מאותם מים הם שתו ביחד. אך כאשר נגעו המים בשפתותיו של המצרי, שוב הפכו לדם. "קח כסף", התחנן המצרי לפני היהודי. הפעם המים נותרו... מים.
עייף ותשוש שב המצרי לביתו, נשען על הקיר, ולפתע חש כי בגדו נרטב ב... דם. "רק מיטה לישון", הוא משווע, אבל גם המיטה מוציאה דם. אשתו סיימה להכין עיסה. הכניסה אותה לתנור, אך, אויה! דם מבצבץ מהעצים ומכבה את האש.
מכת צפרדע
לפתע, ללא התראה מוקדמת, חשך על המצרים עולמם. מן היאור שעדיין לא התאושש ממכת דם, לפתע עלתה צפרדע ענקית. לשמע קולה נקהלו המצרים, כשהם רוגזים ומפליאים בה את מכותיהם. אך היא, כמו מתנקמת. עם כל מכה שניחתה עליה, התיזה נחילים נחילים של צפרדעים.
הצפרדע לא הסתפקה בכך. היא שרקה והזמינה את חברותיה. לפתע עלו צפרדעים נוספות מן היאור. לא רק מן היאור הן הגיעו. בכל מקום שהיו בו עפר וטיפה של מים, נוצרה צפרדע. גם מתוך בטנו של המצרי נשמע קול קרקור.
אשת המצרי לשה בצק והסיקה את התנור, והצפרדעים נכנסו לתוך העיסה. הן גם מסרו את נפשן ונכנסו גם לתוך התנור הבוער! המצרים נטלו כוס משקה, אך היא התמלאה... צפרדעים.
מכת כינים
כל עפר מצרים הפך לכינים. ארבעה עשר מיני כינים הביא עליהם הבורא. הקטנה שבהם - כביצה של תרנגולת, והגדולה שבהם כביצה של אווז.
המצרים מתפתלים ללא הרף כדי להפטר מהכינים, אך ללא הועיל. גם הקרקע היתה מלאה כינים, והמצרים נאלצו לפסוע על שכבת הכינים המהלכת. מותשים לחלוטין פנו אל המיטה לנוח מעט, אך הכינים דקרו כמחטים בבשרם הכואב.
החרטומים הגיעו להכרה במציאות ה' ואמרו: "אצבע אלוקים היא". אולם פרעה וכל המצרים טרם הסכימו להשלים עם ההכרה במציאות ה', וסירבו לשלוח את בני ישראל.
מכת ערוב
מלמעלה באו עורבים, עופות וכל בעלי כנף, ומלמטה אריות, נמרים, זאבים, דובים ונחשים. עמם שבו גם הצפרדעים והכינים. נוסף לכך, באו גם הזבוב, הצרעה, הפרעוש, הפשפש והיתוש. הם צבטו את עיניהם ונכנסו לאוזניהם. אפילו בהמות שאין דרכן להרוג, הרגו בהם. המצרים ברחו, אך הצרעה רדפה אחריהם מחדר לחדר עד שלכדה אותם. בהלה רבה! המצרים נעלו את דלתותיהם על בריח, אבל אי אפשר היה להימלט. ה' שלח חיה שהיתה עולה על הגגות ומפרקת אותם, וכל הערוב נכנס בעקבותיה לבתים. מן הבתים עלו צווחות נוראות. הערוב חשף את שיניו ונגס בכולם.
תחילה הגיע הערוב לארמונו של פרעה, מאחר שהוא התחיל להרשיע כשציווה לזרוק את הבנים ליאור. מביתו התפשטו החיות ובאו לבתי עבדיו, ולאחר מכן לכל ארץ מצרים, עד שהשחיתו את הארץ. התפשטות החיות בצורה זו היתה בניגוד לדרך הטבע, שכן תחילה הן היו צריכות להגיע לשדות, משם לבתי האנשים הדלים שבתיהם פרוצים, משם לבתי השרים המוגנים יותר, ורק לבסוף לארמון המלך, הנמצא בלב מצרים ושמור היטב.
מכת דבר
משה התרה בפרעה בפעם האחרונה שאם יסרב לשלוח את בני ישראל, למחר תפגע יד ה' במקנהו וכל הבהמות שתרעינה בשדה תמותנה בדבר כבד מאד.
המצרים האמינו להתראת משה והבינו שהם עלולים להפסיד את בקרם וצאנם, ולכן חלקם הזדרזו ומכרו את בקרם לישראל במחיר מוזל.
לא רק בבהמה היכה הדבר מכת מוות, אלא אף ברוכב. הסוס נפל ורוכבו עימו.
מול עיניו של הרועה המצרי צנחו כל הבהמות על האדמה כשהן גוססות. בתוך דממת המוות ניצבה בהמה אחת על רגליה. בהמה זו חציה שלו וחציה של שכנו היהודי.
הבקר של בני ישראל לא מת ולא אירע כל נזק בנכסיהם.
מכת שחין
המכה פגעה בגופם וגרמה להם אבעבועות כואבות. השחין היה לח מבחוץ ויבש מבפנים, ולא יכלו להירפא ממנו. במשך שבוע סבלו המצרים מגירודים ומכאבים. הצרעת שהצטרפה לשחין, העצימה את הכאב. מורעבים היו, שכן ידיהם הפצועות לא יכלו לנגוע באוכל. גם מחוסר שינה סבלו, שכן השכיבה גרמה כאבים עצומים לגופם הפצוע. גם הרופא, שהיה מגורד כולו, לא יכול לרפאם. גם את עצמו לא יכול היה לרפא. בחוץ יללו מכאב הבהמות שהשחין פרח גם בהן.
עשרים וארבעה מיני שחין הביא הקב"ה עליהם. רפואתו של סוג זה היתה מכתו של סוג זה. ולא נותר להם אלא להתגרד...
עד מכת שחין הכביד פרעה את לבו, משום שחרטומיו התפארו בחכמתם, ולמרות שהודו במכת כינים שמעשי משה ואהרן מעשה אלוקים הוא, הם רצו להראות את כוחם במכת שחין כמו שניסו בשלוש המכות הראשונות. אולם במכה זו לא יכלו לעמוד לפני משה, שכן ראשם היה מלא שחין, ומשום כך הסתגרו בבושה בבתיהם.
מכת ברד
ברקים מבריקים בשמי מצרים, רעמים מרעימים, הארץ רועדת. מן השמים נפלו עליהם אבני ברד. אבן הברד נבקעה, והאש יצאה מתוכה. גחלת האש נבקעה והברד יצא מתוכה. הברד שבר את כל העצים, את הפשתה ואת השעורה, ולאחר מכן באה האש ושרפה אותם. המצרים שהאמינו לדברי משה, נכלאו בבתיהם. אלו ששהו בחוץ היו אומללים. שלושת הטפחים התחתונים היו מכוסים בברד, שלושה טפחים עליונים - אש. כאשר ישב המצרי - נכווה בברד, כשעמד - נכווה באש.
במכת ברד הותיר הקב"ה את החיטה והכוסמת, כדי שיושמדו במכת ארבה, וכך נתן למצרים לשגות ולחשוב שעדיין נותר להם אוכל.
מכת ארבה
הארבה כיסה את עין הארץ, ותחשך מצרים. הוא קיצץ באילנות, עלה כגנב בבתים, חיסל את תכשיטיהם וסתם את המעיינות.
בתוך החושך הסתובבו המצרים ולא ידעו האם לילה עתה או יום.
הם חשבו להפוך את הקללה לברכה ולנצל את העובדה שהארבה ראוי לאכילה. כל בני המשפחה עמלו במשך שבוע תמים לצוד ארבה, להכניסו לחביות ולמולחו. הם הכינו מזון לחודשים רבים. לפחות יהיה להם תחליף לגידולים שחיסל הארבה.
אך מה רבה היתה אכזבתם. עם תום המכה, באה רוח מערבית חזקה ונשאה עמה את כל הארבה הכבוש לתוך ים סוף.
לאחר שנעלם הארבה, נותרה הארץ חרבה לחלוטין! שממה ממש! כל מה שזרעו ונטעו ישראל בעבור המצרים, ירד לטמיון. מכת ברד הרסה את העצים, את הפשתה ואת השעורה. לאחר מכן הגיע הארבה וכילה את מה שהותיר הברד. לאחר שתי המכות הללו לא נשתיירה מחיה לבני האדם בארץ. שכן לא נשאר אפילו עלה אחד בכל ארץ מצרים.
מכת חושך
ביום בהיר, כשהיתה החמה במלואה, ירדה חשיכה על כל ארץ מצרים. לפתע, ללא כל התראה, הפך אור היום לחושך מוחלט!
בשלושת הימים האחרונים היה החושך כבד ביותר. לא רק אור השמש הסתתר, אלא ירד אד עבה מן השמים וכיסה את הארץ. מי שישב לא היה יכול לעמוד והעומד לא היה יכול לשבת.
ביום השביעי היה ענן מן השמים מאיר לישראל ומחשיך למצרים. היה מראה להם את כלי הכסף והזהב שהטמינו המצריים בתיבות ובמטמוניות. כשיצאו ממצרים, אמרו היהודים: "הרי יש לך במקום פלוני כלי מסוים", והיו נותנים להם בעל כורחם. המצרים התפלאו על ישראל שלא לקחו מבתי המצרים מאומה בימי החושך.
בלבול ופחד גדול השתלטו עליהם. הצרחות והבכיות החרישו אוזניים. הצעקות והרעש היו נוראים כל כך, עד שלא ניתן היה לשמוע את בכיות האבל של בני ישראל על מות אלפים מבני ישראל שלא חפצו לצאת ממצרים.
מכת בכורות
בדיוק בחצות לילה ירד הקב"ה, פסח על בתי היהודים והמית כל בכור בארץ מצרים. הוא ירד לנקום את דמם של בניו האהובים.
באותה עת ישבו בביתם המצרי ואשתו, כשהם נפחדים עד מוות. המכה היתה אמורה להתחיל בכל רגע, ומה יהיה על בנם הבכור? המצרי מקנח את הדם מפצעיו. לפני שעתיים נפצע במלחמה נגד הבכורים. לפתע, נדחף המצרי לארץ, מכות אדירות ניחתו על כל גופו. כולם צווחו בקולי קולות: מי מרביץ? לא רואים אף אחד!
המשפחה התאוששה מעט מהכאב ומהבהלה, והנה הבחינו בבנם בכורם השוכב מת ורקוב, תולעים רוחשות על גופו וצחנה נוראה שוררת בחדר. הכול התרחש במהירות.
בלילה זה היתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים. הורים ראו את יקיריהם נופלים לנגד עיניהם. היו בכורות שפרפרו כל הלילה עד למחרת, ואז נשמו את נשימתם האחרונה.
המצרים היו נוהגים לקבור את בניהם שנפטרו בתוך בתיהם. במכת בכורות היו הכלבים חופרים ומוציאים את הבנים הקבורים בבתים. המצרים בכו כאילו באותו יום קברום.
רק אחד מכל בכורות מצרים נשאר לפליטה, פרעה! הקב"ה השאירו למען ישמש כעדות חיה על אשר הפליא הקב"ה להכות בעם המצרי.
מול טענת פרעה שאינו מכיר את האלוקים, הראה ה' בעשר המכות שהוא שולט בכל רובדי הבריאה ובכל סוגי הברואים. התבוננות במכות הוכיחה לבני ישראל ולמצרים כאחד כי ה' הוא היחיד המושל בכל הארץ.
הרשם עכשיו!
