הסיפור אירע לפני כ-70 שנה.

השלג נערם לגובה של שמונים ס"מ! סופת שלגים השתוללה בצפון אמריקה, הטמפרטורה בחוץ עמדה על מינוס 20 מעלות! הרחובות היו ריקים מאדם. גם בישיבת "תורה ודעת", בחורי הישיבה נשארו בחדרם, בלי יכולת לצאת מהפנימייה אל עבר בית המדרש, ששכן במרחק מה מהמקום. כעבור יומיים הרהרו שלושה מבני הישיבה: מחר השיעור הכללי של ראש הישיבה רבי שלמה היימן. מעניין מה יעשה ראש הישיבה? ידועה היא מסירות נפשו להרבצת תורה, ובודאי גם מחר הוא יגיע לישיבה במסירות נפש, בשלג ובקור, אך הוא עלול לא למצוא אדם... מה עושים?

החליטו השלושה: גם אנו נמסור נפש, ניקח סיכון ונגיע לשיעור. צרפו מחשבה למעשה ויצאו לדרך... בקשיים גדולים הם צלחו את דרכם ללא פגע, והגיעו אל בית המדרש, שאמנם, למרבה הצער היה שומם! המתינו השלושה, והנה בדיוק בזמן הקבוע הם שומעים את קול פסיעותיו של ראש הישיבה, המגיע כשכולו לבן, נוטף פתיתי השלג, אך פניו מאירות.

ראש הישיבה הביט בחיוך אל שלושת הגיבורים, פסע אל עבר מדרגות ארון הקודש, ופתח את השיעור כרגיל. הוא מסר את שיעורו כאילו הוא עומד בפני מאות תלמידים. זעק בקולות וברקים את חידושי תורתו, פניו האירו כלפידים, ורידי מצחו האדימו, מידי פעם דפק בחוזקה על הסטנדר, כל כולו אש להבה בבחינת "העם רואים את הקולות".

בסיום השיעור נגשו הבחורים ושאלוהו: "ילמדנו רבינו, הלא רק שלושה בחורים אנו, מדוע הרב התאמץ כל כך. יכולנו להקשיב אפילו אם היה לוחש...?!" הרצין ראש הישיבה והשיב: "אתם חושבים שאני מוסר את השיעור לכם בלבד? אני מוסר את לפיד התורה לכם, לילדיכם, לנכדיכם, ולכל צאצאי צאצאיכם, לתלמידיכם ולתלמידי תלמידיכם. אם לא אצעק איך הם ישמעו...!"

 סיפור זה סופר ע"י אחד מהמלמדים המעולים בניו יורק. מלמד שאימהות רבות היו מתפללות ומייחלות שילדיהם ילמדו אצלו. ילד שזכה בכך, לעולם לא שכח את דברי תורתו. הוא הצליח להחדיר אהבת תורה ומתיקות לתלמידיו, בעוצמה שנחקקה בתודעתם ונצרבה באישיותם לנצח. רבים מתלמידיו משמשים כיום כמלמדים הטובים ביותר.

כששאלוהו פעם מהו סוד הצלחתו, ענה: "אני הייתי אחד משלושת התלמידים של ראש הישיבה שזכינו להיות בשיעור זה. מאז עד היום אני רואה בתלמידי את הפוטנציאל העתידי שלהם, את התלמידים ותלמידי התלמידים שלהם. אני רואה בעיני רוחי דורות של לומדי תורה התלויים בתלמיד העומד מולי".

נאמר בפרשתנו: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אֹתֹתַי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות י', ב'). שואל הבעל שם טוב: מדוע חוב זה של האב לספר את כל אשר קרה במצרים מוטל גם על הסב? עונה הבעש"ט שקיים כאן מסר אדיר לחשיבות האחריות של חינוך הילדים. התורה רומזת לנו שהציווי על העברת לפיד האמונה מאב לבנו, תלויה בזה שהאב רואה בבנו את בבואתם של נכדו ושל נינו. אם המסר היהודי יעבור נכון, בעוצמה, בחום ובאהבה. ההצלחה לא תהיה רק עם הבן, אלא גם עם הדורות הבאים.

הורים ומורים יקרים, הילד היהודי, הפיקדון שזיכה אתכם ה', הוא הפוטנציאל היחיד להעברת המסורת וערכי התורה לדור ההמשך. הגישה אל אוזנו, ליבו ונשמתו של הילד צריכה להיות בפרספקטיבה של דורות!! לא רק הילד עומד כאן, כי אם כל הדורות הבאים אחריו.

 מסר זה חשוב הוא גם לילד עצמו! כאשר הוא מגיע אל גיל הבחרות, גיל הבחירה בהמשך דרכו, על ההורים להבהיר לנער: עליך להפנים: בהחלטותיך הנוגעות לעיצוב חייך הרוחניים, אתה חורץ גם את גורל ילדיך ונכדיך לדורי דורות. במשך שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, עובר לפיד האש של מסורת התורה מאב לבן עד אליך. הוא מגיע במסירות נפש בל תתואר. אבותיך הקריבו את חייהם כדי שהלפיד יעבור הלאה. אנא ממך, בפרשת הדרכים שהנך ניצב, ראה את דור העתיד מול עיניך, היה גם אתה חלק מהעברת לפיד האש הנצחי, ללא כל סטייה או שיבוש.

*

הצד השני של הנושא הוא ההסתכלות קדימה לדורות הבאים. הסתכלות זו כלולה באחריות המוטלת על כתפי המחנכים, כאשר הם דנים בגורלו של חניכם. לעתים, הוצאתו החוצה ממסגרת הלימודים, עלולה להביא לשואה רוחנית על כל דורות ההמשך. לכן, חשוב להיות שקול, אחראי ומלא אהבה, כאשר מעוניינים לדון בגורלו של חניך.

ועל כך בסיפור הבא:

בעיירה קטנה ברוסיה, התנהל בבית הכנסת המקומי "חדר" לילדים. בין הילדים היה ילד שהירבה להפריע. מדי יום ביומו היה ממציא תעלול חדש, אשר הוציא את הכתה משלוותה. באחד הימים השכים הילד מוקדם בבוקר, שם את פעמיו אל אחת החוות, לקח תיש צעיר והביא אותו לבית הכנסת. היה זה בשעה מוקדמת, עוד בטרם הגיעו ראשוני המתפללים. הילד השובב הוליך את התיש אל ארון הקודש והחביא אותו בתוכו, מאחורי הדלתות הסגורות.

לאחר מכן כאשר הרבי ותלמידיו הגיעו למקום, התחיל הרבי להתפלל בהתלהבות עם הילדים. קולות הילדים הפחידו את התיש הכלוא בארון הקודש, ועד מהרה נשמעו געיות נואשות בתוך החדר. כמה ילדים נבהלו מאד והחלו לבכות, בעוד חבריהם גועים מצחוק. בצעדים מהוססים פסע הרבי לעבר ארון הקודש, כשהוא נדהם בשמעו את הקולות הבוקעים מתוכו. אט אט פתח את דלתות הארון, שממנו התפרץ תיש צעיר, שכמעט התנגש בו והפילו ארצה! הרבי כמעט התעלף מפחד. מסביב שררה מהומה רבתי, כשהילדים מאבדים את עשתונותיהם, מתרוצצים אנה ואנה ונסים על נפשם.

לא נדרש זמן רב כדי לברר מי האשם. הרבי הכועס אחז בילד ולקח אותו עמו אל הרב המקומי. הרב נזף בילד והוכיחו על הפרעותיו החוזרות ונשנות עד כה ובמיוחד על מעשהו האחרון והודיעו על סילוקו מהלימודים.

על פי הנוהג באותם ימים, היה צורך להודיע על סילוקו של ילד מן החדר לאחראי על כל ה"חדרים" באזור. היה זה האדמו"ר רבי שלום דוב בער שניאורסון. הילד השובב הובא לפני האדמו"ר, שהסביר שלא נותרה ברירה אלא להרחיק אותו מן הלימודים לצמיתות.

הילד הקשיב היטב ופנה אל האדמו"ר ברצינות שאינה אופיינית לגילו הצעיר: "רבי, אם אתה מסלק אותי, אתה מסלק גם את בני, את נכדי ואת ניני, עד סוף הדורות!"

הדברים הדהימו את הרבי. מלים אלו, מפי אותו ילד, היתה בהם ראייה מעמיקה הרבה מעבר לגילו. האדמו"ר חשב מעט, והחליט שיש להעניק לו עוד הזדמנות אחת, לקבלו חזרה ללימודים.

*

כל ילד יהודי הוא חוליה בשרשרת הדורות.

לאחר המשא ומתן בין משה רבינו לפרעה, תחת השפעת המכות, הסכים פרעה ליציאת הגברים בלבד, אך משה מסרב ודורש: "בנערנו ובזקננו נלך, בבנינו ובבנותנו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו" (שמות י', ט'). כאשר הנערים ממשיכים ללכת בדרכי האבות, זהו - "חג ה' לנו", זהו המשך מסורת האבות העוברת מדור לדור.