בתורה מתואר כיצד פרעה, שליטה של האימפריה החשובה ביותר בעולם בזמנו, מתווכח ומתמקח עם שני אנשים זקנים, עם משה בן השמונים ועם אהרן בן השמונים ושלוש.

נשאלת השאלה: מדוע לא נתן פרעה הוראה להרגם או לפחות להכניסם לכלא? פרעה סובל ונאנק תחת עול המכות, הוא מגיע לקצה גבול יכולת הסבל במכה התשיעית, ובאותה שעה הוא פונה למשה ואומר: "אל תוסף ראות פני" (שמות י', כ"ח). כלום זוהי תגובה טבעית של אדם סובל ומעונה? ומהי תשובתו של משה? "כן דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך... ויצא מעם פרעה בחרי אף" (שמות י', כ"ט. י"א, ח'). על מה חרה אפו של משה? וכי יש מקום לכעוס לנוכח דבריו של פרעה?

הרקע לשאלות אלו נובע מטעותנו, מהעובדה שאנו מודדים את הדמויות המוזכרות בתורה לפי אמת מידה המוכרת לנו מחיינו. למעשה, התורה עוסקת באנשים בעלי שאר רוח. גם פרעה המשעבד, החוטא והאכזר מסתתר מאחורי רעיונות, תובנות ומחשבות. מאחורי הדברים מסתתר ויכוח עקרוני ומתנהל מאבק רעיוני בנושא האמונה בבורא עולם.

משה טוען לפני פרעה כי ה' הוא בורא העולם, ובעקבות כך על פרעה להכיר בשלושה עקרונות יסוד: א. מציאות ה', ב. השגחת ה' על הבריאה, ג. יכולת ה' לשנות את הבריאה כרצונו.

לעומתו, פרעה כופר בכל שלושת העקרונות. מטרת המכות אינה איפוא למרר את חיי פרעה ונתיניו על ידי עונשים ללא טעם, אלא ללמדו את יסודות האמונה.

ראיה למהלך זה היא החזרה על המילה "תדע" החוזרת על עצמה בתורה, במהלך תיאור המכות. כידוע, המכות נחלקות לשלוש קבוצות, המכונות בראשי תיבות: דצ"ך, עד"ש, באח"ב והמופיעות בהגדה של פסח. בראש כל אחת מקבוצות אלו מופיע פסוק המלמד אותנו את תכליתה של הקבוצה. הראשונה - דם, צפרדע, כנים - פותחת במילים: "בזאת תדע כי אני ה'" (שם ז', י"ז). מטרתה של קבוצת מכות זו להוכיח לפרעה את מציאות ה' בבריאה. בראש הקבוצה השניה - ערוב, דבר, שחין - מופיעה הכותרת: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שם, ח', י"ח). מכות קבוצה זו מהוות הוכחה למעורבותו של ה' בחיים הארציים ושליטתו עליהם. בפתח הקבוצה האחרונה - ברד, ארבה, חושך, בכורות - נאמר: "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (שם, ט', י"ד). מכות אלו מהוות הוכחה לעליונותו המוחלטת של ה' ועל יכולתו לנהוג בכל הבריאה כרצונו, כי בלעדו אין אלקים.

כל קבוצת מכות באה לתקן עיוות באמונה הקיים אצל אנשים המסרבים להכיר במלכותו של הבורא:

הכפירה הראשונית היא אי הכרה במציאות ההשגחה העליונה, המהווה סיבה ראשונית לכל מה שמתרחש בעולמנו. על פי מחשבות כפירה אלו כל ההתרחשויות הן רק טבע ומקרה.

קבוצת המכות הראשונה באה ללמד כי יש מנהיג לעולם. לפני מכת דם מתרה משה בפרעה: "כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה', הנה אנוכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם" (שמות ז', י"ז). "אני ה'!" היאור, אלוהיה של מצרים, יהפוך לדם, והכל ייווכחו כי יש כח עליון השולט עליו.

גם סילוקן של הצפרדעים בזמן מדויק שנקבע מראש לפי הזמנתו של פרעה, לימד כי יש מנהיג לעולם: "ויאמר למחר, למען תדע כי אין כה' אלוקינו" (שמות ח', ו').

במכה השלישית, כאשר הפכו משה ואהרן עפר לכינים, ניסו החרטומים לחקותם, אך ללא הצלחה: "ויעשו כן החרטומים בלטיהם, להוציא את הכינים ולא יכלו, ותהי הכינם באדם ובבהמה. ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוקים היא" (שמות ח', י"ד-ט"ו). זוהי הכרה ברורה מצידם של המצרים במי שאמר והיה העולם.

עם סיומה של קבוצת המכות הראשונה חדרה למצרים ההכרה החד משמעית כי יש בורא לעולם. אך נותרה כפירה מסוג שונה. כופרים אלו טוענים כי לא מכבודו של הבורא להתעסק בקטנות. העולם הוא פסיק קטן ביקום הגדול, וה' אינו מתעסק בו. הם סבורים כי הוא הסתלק, חלילה, מן הארץ, הסיר את השגחתו ועלה למרום מושבו.

לעומתם, אנו מכריזים: "מי כה' אלוקינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ" (תהילים קי"ג, ד'-ו'). הקב"ה משגיח עלינו ומשפיל את עצמו לראות את כל מה שנעשה בגרגיר חול קטן הנמצא במי מצולות. אין דבר נעלם ממנו ואין אדם נוקף אצבעו למטה, אלא אם כן הוכרז על כך מלמעלה (חולין ז', ב').

התשובה לכת זו באה בסדרת המכות: ערוב, דבר ושחין. במכות אלו מדגישה התורה את העובדה שהמכות היכו במצרים בעוד שלבני ישראל לא אירע דבר, כדי להוכיח את השגחת ה' לפרטיה. לפני מכת ערוב מתרה משה רבינו ואומר: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה, לבלתי היות שם ערוב, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח', י"ח). גל של חיות טרף ישטוף את מצרים, אך יד עליונה תדאג שחיות אלו תתקופנה רק ברחבי מצרים. לגבולה של ארץ גושן, מושב בני ישראל, הן לא תתקרבנה.

ההפליה בין ישראל למצרים נראתה גם במכת דבר: "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר" (שמות ד', ד'). במכת שחין ניכרה שוב ההפליה וההשגחה האלוקית, כאשר: "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין" (שמות ט', י"ד). משה עומד לפניהם נקי בגופו, והם עומדים מולו כשהם מתגרדים בסבלם. הסבל משיג רק את מי שהאלוקים בוחר בו שיסבול.

שלוש מכות אלו החדירו את ההכרה כי אלוקים יושב למעלה, אך הוא מביט למטה ומשגיח בדיוק רב עד להפרדה ברורה בין הבריות.

הסדרה הבאה לימדה גם היא שיעור חי באמונה. יש המאמינים בבורא שברא את העולם, וגם מאמינים כי השגחתו חופפת על כל היקום, אך סבורים כי אינו פועל לבדו. המכות הבאות לימדו כי ה' לבדו שליט בעולם:

מן השמים ניתך ברד - שילוב של שני כוחות מנוגדים: אש ומים. הוכח שמנהיג אחד פועל בשניהם. רק הוא יכול לחבר שני כוחות מנוגדים, אש ומים, שאין להם בטבע קיום ביחד.

עם פרוץ מכת ארבה נאמר: "וה' ניהג רוח קדים בארץ, כל היום ההוא וכל הלילה" (שמות י', י"ג), "ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה" (שמות י', י"ט). שליטת הבורא ברוח הוכיחה בכל קצות ארץ מצרים, כי הקב"ה מנהל את ההוויה כולה ללא עוררים.

עד מכת חושך אפשר היה לטעות כי כוח השמש - ממשלתו ביום, ואילו בלילה שולט כוח אחר. עתה נוכחו הכול לדעת כי ה' ברצונו, מחשיך את היום. הוא לבדו ואין בלתו קובע את חוקי ארץ, וברצונו הוא משנה אותם.

מכת בכורות היתה ההוכחה הסופית. ה' לבדו יצא להכות בבכורי מצרים, והבחין בין מי שנולד כבכור לבין האחרים. בידו החיים וברצונו הוא מפסיקם, הכל שלו!

עשר המכות החדירו את ההכרה כי ה' הוא יחיד ואין שני לו.

מופתי יציאת מצרים באו להוכיח לכל באי עולם "כי ה' הוא האלוקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד!" מסיבה זו לא כלא פרעה את משה ואהרן, כי עמדה בפניו מטרת-על, והיא להוכיח את צדקתו ואת אמונתו באלילים. נצחונם המוחלט של משה ואהרן וההוכחות שהם הביאו באמצעות המכות, הוכיחו לכל באי עולם שכוח רוחני עליון חופף על היקום.

למעשה, עם ישראל לבדו למד את הלקח, והוא משנן את יציאת מצרים ואת לקחיה יום יום, בוקר וערב, ובכל שבת וחג בקידוש ובתפילה. האומות לא למדו את הלקח, למרות שפחד נפל עליהם ואימה אחזתם, אך בסופו של דבר הם לא הפנימו את המסר. אפילו בשחר הגאולה העתידה הם יבואו להילחם על ה' ועל משיחו. מלחמת גוג ומגוג וניסי הגאולה יהיו השלמה לניסי מצרים. באותה שעה יכירו כל יושבי תבל באמיתות ה' וינהרו אל הר בית ה' כדי ללמוד מדרכיו.