רבי משה אהרן שטרן נולד בארצות הברית. כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכל טורחים לרפואתך. כולם - מלבדך..."

שאל הילד: "מה עלי לעשות?"

ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכאשר בעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה".

הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?"

האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!"

הילד הבטיח, ואכן נרפא!

הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות. באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של ישיבת קמניץ בירושלים, והמקום היה צר מהכיל את התלמידים הרבים, תיכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס...

אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין..."

"אם כך, לא אוכל לנסוע" הגיב.

אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם".

הוא חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין באמסטרדם בבית כנסת ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו.

המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. רבי משה אהרן לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. הוא עמד וצפה במכוניות החולפות על פניו...

לפתע עצרה לידו מכונית. נהגה שאל: "לאן צריך הרב?"

"אני מחפש מניין לתפילת שחרית".

"הרב יעלה", הזמינו הנהג. התברר שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר הוא נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסימטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין...

התפלל במניין. בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו חזרה לשדה התעופה...

כשסיים הרב שטרן את סיפורו, אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי אמור היה לבוא מהישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי? הטיסו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית..."

בלק מלך מואב רואה את ישראל מתקרבים במסעם במדבר אל עבר ארצו, והוא חושש לגורלה. בצר לו הוא משגר משלחת אל בלעם, הקוסם מארץ פתור, ומבקשו לבוא לקלל את העם, בתקווה שקללה זו תשנה את מאזן הכוחות באזור.

לבקשת המשלחת משיב בלעם: "לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי" (במדבר כ"ב, ח'). הוא מודע אפוא לעובדה שאינו יכול לעשות דבר ללא רשות אלוקים.

האלוקים אכן משמיע מילים ברורות ביותר: "לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא" (י"ב).

כלום אפשר להטיל ספק בכוונת האלוקים? אולם בלעם העלים מהשליחים את האמת ונטע בהם הרגשה שכאילו אלוקים תובע את כבודו של הנביא הקוסם: "מאן ה' לתתי להלוך עמכם, אלא עם שרים גדולים מכם. למדנו, שרוחו גבוהה, ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של האלוקים" (רש"י שם).

בלק קלט את הרמז: "ויוסף... שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה... כי כבר אכבדך מאד, וכל אשר תאמר אלי אעשה, ולכה נא קבה לי את העם הזה" (ט"ו-ט"ז).

בלעם יודע היטב את דעתו השלילית של האלוקים על בקשת בלק לקלל את ישראל, אך בכל זאת הוא מזמין את המשלחת המכובדת לביתו: "שבו נא בזה גם אתם הלילה, ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי" (י"ט). תקווה פועמת בלבו, אולי בכל זאת יתיר לו האלוקים להשמיד את עם ישראל בהבל פיו.

והנה, תפנית מפתיעה בדברי האלוקים: "אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך אתם. אך את הדבר אשר אדבר אליך, אותו תעשה" (כ').

בלעם קם בבוקר, חובש במו ידיו את אתונו ויוצא לדרך עם שליחי המלך, אולם האתון שרכב עליה, הערימה בדרכו קשיים לא צפויים. אלקים כעס על כך שהוא יצא לדרך מתוך מגמה לקלל את העם, בעוד שה' התנה איתו במפורש: "את הדבר אשר אדבר אליך תעשה".

"ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו... ותרא האתון את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו" (במדבר כ"ב, כ"ב-כ"ג). פחד תקף את האתון: "ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה" (שם) .

תקלה לא צפויה זו הכעיסה מאד את בלעם: "ויך בלעם את האתון להטותה הדרך" (שם). מדוע הכה בלעם את אתונו? מדוע רגז עליה? אכן, היא לא צייתה לו. הוא אדונה והיא פועלת עתה בניגוד לרצונו.

באותו רגע היה בלעם בדיוק כאתונו. גם הוא פעל בניגוד לרצון אדונו האלוקים שציווה עליו מפורשות: "לא תאור את העם כי ברוך הוא" (שם י"ב).

כשהיכה בלעם את אתונו בשלישית, פצתה זו את פיה, למרבה התדהמה, ואמרה: "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים?" (שם כ"ח).

בלעם משיב לה ומסביר את התנהגותו: "כי התעללת בי" (שם כ"ט). אף הוסיף בכעסו: "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" (שם).

למעשה היה זה איתות אלוקי לבלעם בדרכו אל החטא ואל האבדון. עוד הזדמנות שהוענקה לו להכיר באיוולת גאוותו. אם משתמש הוא בחרב במקום בפיו, סימן הוא כי אין בכוחו לפעול. אך בלעם לא למד לקח. כה כבול היה באזיקי השנאה לישראל, עד כי שנאתו וגאוותו סימאו את עיניו מלראות את האמת.

"מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו" (במדבר רבה כ', י"א). בקביעה זו טמון ההסבר מדוע "חזר בו" האלוקים מן האיסור שהטיל בראשונה על ההליכה עם שליחי מואב, והתיר לו לצאת לדרך עם המשלחת השנייה.

האלוקים אינו מתערב במעשי בני האדם. זהו חוק הבחירה החופשית המותירה את ההכרעה כולה בידי האדם לטוב או לרע.

ניתן ללמוד מכאן כלל גדול הקשור לכל פינה בחיינו. לא אחת אנו שומעים הצטדקויות: "מה אני אשם? בשמים החליטו", "כך זה קרה, למרות רצוני", "אני לא יזמתי, נקלעתי לכאן במקרה". כל אדם בהתאם לסגנונו וכיד הדמיון הטובה עליו, מנסה לגלגל את האשמה הלאה, ולהיוותר זך ונקי. אולם למעשה, לא כך הם פני הדברים. ממרום מכוונים את דרכו של האדם בהתאם לרצונו הכמוס והעמוק, בהתאם לרצון הגלוי רק לבורא, שהינו בוחן לבבות.

את הרב שטרן הוליכו לתפילה, בהתאם להחלטתו הנחושה משנות הילדות, ואילו את בלעם הוליכו לקראת אובדנו.