מעל פסגת אחד מהרי מואב עמד בלעם שתום העין, המום ומשתאה. ברק אלוקי פגע בלב אנטישמי זה, והאיר בו לרגע בהארת פתאום את משמעותו האמיתית של עם ישראל. באותה שעה, צעדו בסך לנגד עיני רוחו,  כל הדורות של עם ישראל.

הוא קלט את המראות והבין את משמעותם. לפתע תש כוחו. הקללות שהכין לקלל את העם, נותרו בקרבו. במקומן צף הכורח לברך. המראות כפו עליו לשאת את משלו ולתאר את מהות עם ישראל:

"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט').

זו מפת ההיסטוריה הייחודית שלנו. לא אחת היא גרמה לרבים שלא הבינוה אי-נוחות. וסבל רב. אחרים קלטו את בשורתה וראו בבדידות זו ברכה. אך אלה גם אלה יודעים שהם ניצבים בפני תופעה שאין לה אח ורע בתולדות העמים.

אנו מאמינים במושג "עם לבדד ישכון" שנאמר לפני 3300 שנה, מפי בלעם, גדול נביאי אומות העולם. על איזה עם אחר בהיסטוריה נאמרה נבואה כגון זו? האם יש מישהו שקם ואמר נבואה על עם כלשהו שהוא שוכן בדד?

האם הנבואה הזאת התקיימה או לא? ניתן לבחון זאת בבירור. אין לנו משפחה. בכל מקום מקבלים אותנו בכבוד, אך לא לתוך המשפחה. לו היתה מדינת ישראל נופלת, חלילה, אף אחד לא היה מרגיש בכך אבידה משפחתית.

לכאורה, אנו החברה הארעית ביותר, ולמעשה, אנו החברה הקבועה ביותר. לכאורה, אנו צועדים תמיד אל הבלתי נודע, ולמעשה, אנו צועדים אל העתיד. אנו מלאים פרדוקסים. בסופו של דבר, אנחנו 'עם לבדד ישכון', לא כפרדוקס, אלא אולי כטבע היחיד האמיתי בהיסטוריה האנושית שהצליח להתקיים מעבר לזמן, ולכן תפש את מקומו מעבר לכללים המקובלים של ההיסטוריה. עם כל הארעיות, עם כל חוסר הביטחון, עם כל הספקות והפקפוקים, כל האיומים כולם מתנפצים אל הנצחיות של עם ישראל, השרוי בהשגחה ובאמונה.

כל העולם מקבל שהעם היהודי הוא תופעה מיוחדת במינה בהיסטוריה האנושית, שמסלול דרכה באותה ההיסטוריה הינו נבדל ונפרד מכל יתר המהלכים ההיסטוריים, שהוא בבחינת גר ותושב בבת אחת, שייך לתרבות העולם, ובכל זאת נפרד. ככל שהתהלך, אם ביגון, אם בתפילה ואם בתקווה, אם בשואה ואם בבניין, תמיד הלך לפי דרכו וחיכה למלך המשיח. בדרך הילוכו הוא משתלב עם דפי ההיסטוריה, אך לא נבלע בתוכה. כל עוד העולם מקבל שזה אמנם היסוד היהודי, אין הוא מסוגל לדחות את הזכות היהודית מפני הטענה של העם הערבי, שלדבריו גורש מאדמתו. לכל היותר הוא יכול לטעון שזכות עצמאותו על כברת ארץ זו נחלקה.

כל עוד הייחוד היהודי ממשיך להיות נתפש ומקובל במושגי המאה העשרים, המושג השני של המאה העשרים, זכות ההגדרה העצמית כביכול של הערבים, איננו יכול לגבור על התביעה היהודית.

ופה הפאראדוכס העצום. הציונות הקלאסית, בעצם הציונות היסודית הפוליטית, הקימה את מדינת ישראל. אבל היא לא תפשה שתי בעיות-יסוד. היא לא הבינה לא את העם היהודי ולא את העם הערבי. עשרות עמים התחילו אחרי מלחמת העולם הראשונה לקבל עצמאות כלשהי. גם אנו נקבל כאן עצמאות. העולם יכיר בעצמאות זו. אנחנו נהפוך למה שמכונה באנגלית a normal people, ונהיה משוחררים מעומס הגלות ומקובלים ברחבי תבל. אנו מושיטים יד לאיזור צחיח ומשווע לפיתוח, ויחד נכונן חברה אנושית יוצרת על פני מרחב המזרח התיכון.

באו העובדות וטפחו על פני התיאוריה הזאת כפי שלא טפחו על שום תיאוריה, מדוע היתה התיאוריה הזאת מוטעית מעיקרה? משום שהציונות הפוליטית גרסה שהמושג של "עם לבדד ישכון" הוא בעצם מושג אנורמלי. ובאמת המושג של 'עם לבדד ישכון' הוא המושג הטבעי של בית ישראל.

אם עיקרה באותו קיבוץ גלויות, כשהגיעו ארצה למעלה ממיליון יהודים מתימן הרחוקה, ממרוקו, מהודו, ממערב אירופה, וכולם יחד הרגישו כאילו באו הביתה, או אם תשאלו, כיצד עמדה מדינת ישראל באותם מבחני בטחון יסודיים, כשעמים אחרים גדולים ממנה במספרם, כספם ונשקם קמו עליה לכלותה? או אם תשאלו, כיצד פרחה כלכלתה, או כיצד נשמרה האחדות של העם היהודי ברחבי התפוצות? בסופו של דבר אתה צריך לחזור ולומר, שזה 'עם לבדד ישכון', לא רק מבחינת הבנת קיומו, אלא לא פחות מבחינת זכותו להתקיים. דווקא הבדידות הזאת, שהיא מעצם טבעו, היא אולי המפתח, תרגום האמונה לשפת המעשה, ובה טמונה יכולת קיומה בעבר, בהווה ולקראת העתיד...

מבחינה כללית התחילו הערבים לתפוש, שאולי לא מדובר בסתם עם פליט ונרדף חסר בית שתקע כאן יתד, הם מתחילים להרהר שאולי בכל זאת זה משהו יותר עמוק. דומני שסיכויי השלום או המלחמה תלויים בהרהור זה. אבל בסופו של דבר ההרהור שוב נוקב ויורד לבעיית היסוד של הזכות הקיומית שלנו.

אנו החברה הארעית ביותר מבחינת הביטחון, ולמעשה אנו החברה הקבועה ביותר. לכאורה אנו חברה שעקרונה הוא, כביכול, כוחי ועוצם ידי, ולמעשה אנו מאמינים בניסים. כל מדינת ישראל על כל פלגיה מאמינה בהם, יותר מכל עם אחר. לכאורה אנו צועדים תמיד אל הבלתי נודע, ולמעשה אנו צועדים לעתיד. אנו מלאים פרדוכסים, אבל אנחנו בסופו של דבר 'עם לבדד' לא כפרדוכס, אלא אולי כטבע היחידי האמיתי בהיסטוריה האנושית, שהצליח להתקיים מעבר לזמן, ולכן תפס את מקומו מעבר לכללים המקובלים של ההיסטוריה.

עובדה מפליאה היא שעם ישראל נמצא תמיד במרכז המאורעות. ההיסטוריה העולמית קשורה בו וסובבת סביבו. מאורעות רבים וחשובים בקנה מידה עולמי התרחשו בגללו, וזאת ללא כל יחס לגודלו ולעצמתו. הצלחותיו של עם ישראל בעת רצון, וגם נפילתו בעת הסתר פנים, חורגות מכל המקובל בהיסטוריה של עמים אחרים.

כאשר סוקרים את קורות עם ישראל, מבחינים שמתוך מעטה הסתר הפנים העוטה את ההיסטוריה האנושית, עולה ומתגלית יד ה'. הניסים והנפלאות המאפיינים את דרכו המיוחדת של העם, מכריזים חד משמעית כי אלו הם קורותיו של עם הזוכה להשגחה פרטית מיוחדת מאת הבורא.

התכנית האלוקית הועידה לעם ישראל תפקיד מרכזי ונעלה במשפחת העמים: "והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות י"ט, ה'). תכנית אלוקית זו תצא אל הפועל בכל תנאי. מן הראוי שהדבר ייעשה מרצונם הטוב של ישראל, מתוך הכרה ושמחה. אולם עליהם לדעת, שגם אם יפנו עורף לדברי התורה וינסו להתערב בעמים, מאומה לא יועיל להם.

בעינינו ראינו את התגלמותה של שנאת עשו ליעקב בשואת אירופה, שם היא הרקיעה לשיא בלתי מושג באכזריותו. מיליוני אחינו קדושי עליון, בהם זקנים נשואי פנים, נשים ענוגות, ילדים תמימי סבר, נערים ונערות פורחים בימי עלומיהם – כולם הובלו אל משרפות האש, עונו בחמת שטנים ונעקרו מארץ החיים. איש לא נוקה מידיהם של המרצחים – לא היהודי השלם, שדמותו סימלה את המראה היהודי, ואף לא דור שלישי למתבוללים. כולם הובלו יחדיו לטבח. העם שהובילם לטבח היה עד לאותה שעה סמל התרבות. עם שאנו השכמנו לפתחו כדי ליהנות מחכמתו, להידמות לו ולהתחבר לבניו.

היש עדות חותכת מזו לכך שאין גבול לשנאת העמים כלפינו? היש הוכחה ברורה יותר, שתרבות, נימוס, מדע ומשטר מתוקן, אינם מהווים פתרון לבעיית האנטישמיות?

עם זאת, שאלה מעשית וגורלית כאחת, ממשיכה לנסר בחלל: אמנם אין אנו יכולים לעקור את שנאת העמים כלפינו, אולם במה נוכל לפחות לבלום אותה ולמנוע משונאינו לבצע את זממם?

התשובה למצב זה מצויה בחז"ל: "אמר רב אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופים בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נתכנסו כל אומות העולם אצלו, אמרו לו: האם אנו מסוגלים להתנכל לה? אמר: לכו וחזרו על בתי כנסת ובתי מדרש שלהם, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם, אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחם אביהם ואמר להם: 'הקול קול יעקב, והידים ידי עשו' (בראשית כ"ז, כ"ב). בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסת, אין הידיים ידי עשו. ואם לאו (כאשר לא לומדים תורה, כלומר, כאשר קולו של יעקב דומם), הידיים ידי עשו – אתם יכולים להם". האמצעי העומד מול שנאת עשו, הוא קול יעקב – קול לימוד התורה!