סיפר ר. אברך משי בן עליה, גדלתי בבית חרדי אצל הורים הדוגלים בשיטת חינוך של יד ברזל,  חיי היו מלאים בחיכוכים עם הורי בנוגע לסדר יומי הרוחני, עיקר המלחמות עם אבי התמקדו בנושא הקימה לתפילת שחרית... הוא היה מעוררני בדרכים  ושיטות מגוונות מאד...  ציפיתי להגיע כבר  לישיבה גדולה שבה יש  פנימייה אך אין השגחה נוקשה... ואז אזכה להתנהל בחיי שקט ובלא לחץ מתמיד. והנה סוף סוף זכיתי להגיע ליום הנכסף, נכנסתי לישיבה כזו. במהלך שנות לימודי זכיתי ב"ה להתפתח מבחינה לימודית, אך בעניין זמני הקימה לתפילת שחרית הייתי במצב גרוע מאד. יום אחד ניגש אלי המנהל הרוחני של הישיבה ושאלני ברמז 'דק כ- פִּיל' היכן הוא מקומי הקבוע בהיכל הישיבה בתפילת שחרית... שאלה שלא ידעתי להשיב בעצמי... אך במקום להתפתל בהסברים ספרתי לרב את חיי ילדותי הקשים, וסיימתי במשפט נחרץ של האשמה: בגלל שיטות החינוך של אבי אני כבר לא מסוגל יותר לקום בזמן הראוי לתפילה!!   הרב האזין ברוב קשב, וכשסיימתי, שאל שאלה אחת: "אמור לי בני היקר, עד איזה גיל אתה מתכונן להשתמש בתירוץ זה...?! " כלומר, אתה מבין היטב שתירוץ זה כבר לא רלוונטי לגיל שלושים... אז אולי תחליט כבר כעת לגדול ולהתקדם! וסיים את דבריו ואמר: אנשים רבים עוברים חוויות מורכבות בחייהם, יש כאלה המשתמשים בקשיים שעברו עליהם כדי להתקומם, ויש אשר מחליטים לקומם! בבחינת: "מקימי מעפר דל", אז תחליט אתה האם רצונך להישאר ילד עם תרוץ טוב, או לקומם - להקים עצמך ולהתקדם. סיים האברך ששיחה זו חוללה בו מהפך מקצה אל קצה, וב"ה כיום זוכה בזכותה להיות בן תורה.           

בפרשת "מסעי" נמנים כסדר כל מ"ב המסעות שישראל עוברים במדבר מיציאתם ממצרים ועד ערבות מואב. ברוב הפסוקים של המסעות, מופיעים רק ציוני מקום שיצאו ממקום פלוני ובאו למקום אלמוני, נסעו מכאן וחנו כאן, אך אין בהם תיאור הטלטלות והמשברים שעברו ישראל במדבר. המסע מתואר רק בציוני המקומות: "ויסעו, ויחנו, ויסעו, ויחנו." יש להבין מה פשר הנצחת המסעות  הלא למדונו רבותינו שכל הנכתב בתורה צפונים בו מסרים הרלוונטיים לכל יהודי באשר הוא, מה א"כ המסר לדורות בפירוט כה נרחב של ציוני הדרך במדבר?!. כן יש להבין את הצורך לפרט את החניות הלא העיקר הוא הנסיעה הלאה כשם הפרשה: "מסעי"?!  

בספר הק' "דגל מחנה אפרים" המביא בשם הבעל שם טוב הקדוש זי"ע ישוב הפותח אור חדש בסוגיה וזה לשונו:  "כל המ"ב מסעות, הם אצל כל אדם מיום היוולדו, עד שובו אל עולמו, כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו, בחינת יציאת מצרים כנודע , אחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה".

כלומר, מ"ב המסעות הן בעצם משמשות כ"אב טיפוס" יהודי לחיי האדם עלי האדמות, כל יהודי   נוסע את מסעות חייו בהשראת מסעותיו של עם ישראל במדבר, ובהם זמני הגאות וזמני השפל.  וכפי שעם ישראל נסע את מסעותיו וכפי שבסיום הגיעו אל הארץ הטובה- ישראל. כך האדם צריך לדאוג ולראות שבסוף מסעותיו יגיע מוכן כדבעי אל עולמו- העולם הבא, חזרה אל שורש נשמתו. ומסיים ה"בעל שם טוב", "בודאי נכתבו המסעות בתורה, להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו".

מבאר זאת בעל ה"נתיבות שלום" זי"ע  (מעובד ע"י הכותב) על פי דברי הזוהר הק' עם ישראל נשלח לכור ההיתוך- 'מצרים' ולארבעים שנה במדבר כדי לזכך עצמם מכל סוגי פגעי הזמן וכוחות הטומאה הקיימים בעולם. במצרים  ניצב עמ"י מול עולם שלם של כל כוחות הטומאה המצויים -  "מ"ט שערי טומאה", ותפקידו היה להיזהר ולהישמר מהם, אך משלא נעשה כך אלא נדבק ושקע הוא במצולות הטומאה, הוצרך הוא לפעול בשני מישורים : "סור מרע ועשה טוב" סור מרע- יציאה ממ"ט שערי טומאה, "ועשה טוב" כניסה אל מ"ט שערי קדושה. במהלך מ"ב מסעות המדבר בכל מקום ומקום היה בו פוטנציאל של שתי הבחינות "סור מרע ועשה טוב", כח לצאת משער  טומאה מסוים וכניסה  אל השער המקביל ד- קדושה.

ומבאר שם בעל ה"נתיבות שלום" את דרכי העבודה של היהודי כאשר הוא נופל ח"ו בתהומות החטא, החטא גורם לאדם לריחוק מנשמתו ומבוראו , וכדי לחדש את הקשר הדרך הנכונה היא קודם: "סור מרע" היינו שצריך ראשית לעזוב את הרע כי כל עוד האדם נמצא בו אינו יכול להדבק בטוב- בהקב"ה, ע"כ יש לו לאדם בשלב הראשוני לעשות כל שביכולתו להינתק מהרע, ואו אז כשיקיים את דרכי התשובה הידועים עליו לעסוק : "בעשה טוב" התחזקות מתמדת בעשיית המצוות, 'מצוות'  מלשון- צוותא חיבור עם הקב"ה. אלא שראו חכמי הסוד וצדיקי הדורות שיש אשר רחמנא ליצלן כרוך הוא בעבותות בחבלי החטא ומתקשה לצאת ממדמנת החטא, ליהודי כזה יש דרך נוספת לחזרה והיא: "סור מרע ע"י – עשה טוב"  כלומר שעל ידי עשיית הטוב יסתלק ממנו הרע. ככל שירבה בעשיית הטוב יתחבר הוא לקדושה ואו אז הרע שבו במהלך הזמן יסתלק ממנו בבחינת מאמר חז"ל: "אם פגע בך מנוול זה (היצר הרע) משכהו לבית המדרש"  קדושת התורה שבבית המקדש תסיר ממנו במהלך הזמן את זוהמת הרע.

הרבי מקוברין זי"ע  היה אומר לחסידיו: יהודי הגיע לעולם למשימת תיקון נפשו בדרך של התקדמות משלב אל שלב, וע"כ כאשר יהודי נמצא במצב הפוך של ירידה רוחנית עליו לעשות כל שביכולתו לחזור למצבו הקודם  כי הגרוע ביותר  מבחינה רוחנית זה להיות יהודי (בשפת האידיש) : "רעכט ווי ס'איז" – משלים עם מצבו. הרי תפקידו הוא תמיד להמשיך את מסלול מ"ב מסעותיו, לילך ולהתקדם הלאה לעילא ולעילא, ממדרגה למדרגה וממסע למסע.

כפי הנאמר בזוהר הק' על הפסוק: "וילך אברהם הלוך ונסוע  הנגבה" שתמיד הלך אברהם הלוך ונסוע – דרגה אחר דרגה"  זהו היעוד והתפקיד של יהודי ללכת תמיד הלאה, להיות מוסיף והולך.  ומשום כך טָבַע הקב"ה בבריאה סדר תמידי של זמני התחדשות הבריאה מעת לעת ומפרק לפרק, מפני שכל התחדשות היא זמן התקדמות ונסיעה. בכל יום ויום יש התחדשות הבריאה כנאמר בנוסח התפילה: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"  סיבת התחדשות הבריאה מידי יום היא כדי לאותת לאדם- לֶמַד מהבריאה ותתחדש!  אל נא תישאר תקוע באותו מצב!!!  האור החיים הקדוש כותב את ענין ההתחדשות ביחס ל"שבת קודש" כל שבת היא התחדשות הבריאה, וקיום הבריאה הוא לששה ימים בלבד! ובכל שבת מתחדשת הבריאה לשבוע נוסף. כך גם בראש חודש וכו,' כל זמן של התחדשות בפני עצמו הוא זמן של נסיעה לכל יחיד בדרכו שלו.

במהלך מסעות האדם יש שתי בחינות, יש בחינה של: "ויסעו" ויש את בחינת: "ויחנו". השלב הראשוני הוא: "ויסעו" – עינינו לכבוש מקום חדש, בבחינת:  "מי יעלה בהר ה'" לצלוח להפיל אל פסגה חדשה.  ואילו  בחינת: "ויחנו" ענינה לגלות שליטה במקום החדש, להתבוסס ולהתייצב בו היטב. וזה בבחינת : "ומי יקום במקום קודשו" מי יזכה להתמקם לנטוע את אוהלו היטב במקום החדש ,  חלק זה הוא לעיתים קשה יותר כי לעיתים נחה על היהודי רוח טובה ומצליח להעפיל למעלה , מצליח לשבור תכונה שלילית מסוימת, עומד בניסיון קשה בהצלחה,  אלא שכעבור זמן נגמר לו הדלק... והוא אינו מצליח להתבוסס במקומו החדש. ומה העצה ליהודי זה הרוצה להתבוסס היטב במקומו החדש?

הרבי הראשון מסלונים זי"ע בשיחה לתלמידיו היה ממשיל את העבודה הרוחנית של האדם   לטיפוס במעלה ההר, הנה כשרוצים לסלול כביש לטיפוס במעלה ההר  סוללים אותו בתנועה מעגלית ולא בכביש ישר מתחתיתו עד לקצהו!  ומדוע? התשובה פשוטה כי אם ח"ו הרכב יאבד שליטה במעלה ההר  לבטח יתדרדר בהירות שיא עד לריסוקו בתחתיתו!  וכדי למנוע זאת סוללים את הדרך בתנועה  מעגלית כדי שאם ח"ו יאבד שליטה ויתדרדר אזי ייפול הוא בס"ה  בסיבוב אל הכביש הנמצא בסמוך אליו. כך גם במסלול העלייה הרוחנית כאשר הוא מגיע לבחינת: "ויעפילו לעלות ההרה"  כדאי שבכל כברת דרך שמתקדם, יניח 'מחסומים' מאחוריו כדי להתבסס במה שכבר עלה והתקדם , בבחינת: "אחזתיו ולא ארפנו" שמשם לא ייפול יותר, ואח"כ יוכל להמשיך ולהתקדם עוד ועוד, עד שיגיע אל פסגת ההר שהוא ייעודו בעבודת ה' . זהו ענין של: " ויסעו ויחנו" שאחר כל  "ויסעו" כלומר מסע של עם ישראל במקום מסוים כדי לתקן את הנצרך בו,  היה גם: "ויחנו"- לחזק ולבסס את אשר השיגו כאן במקום. וכך הם עלו ועלו ממסע אל מסע , עד בואם אל ארץ נושבת.

פרשה "מסעי" מציינת את המסעות המוצלחים שהיו לעמ"י במדבר הנורא אך גם את הפחות... מפסגת הר סיני ועד לקברות התאווה...  פרשה זו מהווה מפת הדרכים לכל יהודי  במ"ב מסעות חייו, לא די ללמוד פרשה זו, כי אם  לשאול עצמו מה פרשה זו למדה אותו.