שני זקנים, הלא הם אהרן ומשה, הראשון בן שמונים ושלש, ואחיו הצעיר ממנו בן שמונים, הציבו בפני פרעה אתגר פילוסופי מביך שסתר את עיקרי השקפתו ועמד בניגוד לתרבות המצרית כולה. התרבות המצרית המאמינה באלילות, באיתני הטבע ובחוקיות שאינה משתנה, זו הכובלת את האדם לאזיקי התנהגות קבועים, ללא מעוף וללא התעלות. וכך אמרו השניים בהיכנסם לארמון: "כה אמר ה' אלוקי ישראל: 'שלח את עמי ויחוגו לי במדבר'" (שמות ה', א').

משפט זה מחולל מהפיכה! כיצד יתכן, שפרעה יכיר בהופעת אלוקים הנמצא מעבר לטבע? כיצד יאזין לישות המשוחררת מאזיקיהם של חוקי הטבע ודורשת דרור לעבדים? ישות זו טוענת שהאדם אחראי למעשיו מבחינה מוסרית, משום שהוא נושא בקרבו את צלם האלוקים, כלומר, שהאדם הוא בן-חורין! היתה זו מהפכה רבתי בארץ שהעבדות היתה אחת מעקרונותיה.

היה זה אתגר מפחיד, העלול לקעקע את אושיות ארץ הנילוס. אדם, ובוודאי מושל עליון, אינו אוהב רעיונות חדשים העלולים לזעזע את השקפת עולמו ביחס לאורחות החיים של נתיניו, ואמנם, פרעה דחה את האתגר והתבצר בעמדותיו.

משה ואהרן הופיעו בארמון כשבליבם חדורה אמונה בבשורת האלוקים, לשלח את בני ישראל מעבדות לחירות. אך פרעה הגיב לעומתם: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל" (שמות ה', ב'). מי הוא זה שבשמו אתם מפירים את הסדרים המקובלים במדינה, מתסיסים את המוני העבדים ומשבשים את עבודתם?

בני ישראל יצאו ממצרים לאחר שהקב"ה הנחית על מצרים עשר מכות. מכות אלו לא נועדו רק להעניש את פרעה על דיכוי בני ישראל ושיעבודם. מטרתן היתה גם לחנכו, להעמידו על טעותו ולהביאו להכרה בדבר אחריותו של האדם למעשיו.

מערך המכות חושף בפנינו פן מעניין באופיו של האדם. נציין דוגמה: לפני מכת דבר מזהיר משה רבנו את פרעה:

"כה אמר ה' אלוקי העברים: שלח את עמי ויעבדוני. כי אם מאן אתה לשלח את עמי ועודך מחזיק בם, הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה... דבר כבד מאד. והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, ולא ימות מכל לבני ישראל דבר" (שמות ח', א'-ד').

לפי השקפתו של פרעה לא תיתכן התערבות אלוקית עד כדי ירידה לפרטי הפרטים של המתרחש בעולמנו.

מאידך, מושג ההשגחה הפרטית הוא מאבני היסוד של תורת האלוקות. למשה היה חשוב שמציאות זו תוצג לפני פרעה בצורה מוחלטת שאינה משתמעת לשתי פנים. רק האמונה במציאות ההשגחה הפרטית מסוגלת לרפא את לבו הסורר של פרעה. הידיעה שקיימת צפיה מתמדת על מעשיו, מלווה בדרישה שייטיב את דרכיו, אמורה לגרום לפרעה שישנה כיוון וישוב להיות אדם במיטבו.

מכת דבר תוכיח לו אמת זו בעליל. אם יווכח ש'מחלה מדבקת' זו הפוגעת בבהמות, תפגע רק במקנה מצרים ולא במקנה בני ישראל, אז הוא יראה במו עיניו את מציאותה של ההשגחה העליונה. אם גם יזכור שהתרחשות זו נאמרה לו מראש, ללא ספק הוא ישתכנע. וכי מה משכנע יותר מראיית עין?

אולם פרעה מתעלם: "וישלח פרעה, והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. ויכבד לב פרעה ולא שילח את העם" (שם ט', ז'). האמת הוטחה בפניו בעוצמה רבה, אך הוא טמן את ראשו בחול. הסיבה היתה אנוכיות, השגת דעת הקהל ורצון להמשיך להראות לעיני עמו כגיבור.

קול לחש באוזני פרעה: "נכון שמקנה ישראל לא מת במגיפה, ודברי משה אמת, אולם איך אראה בעיני עמי? כאשר אתמול התעקשתי לשלח את בני ישראל ובגללי סבלו מהמכות הנוראות, ואילו עתה לפתע אני מוכן לשלוח אותם לחופשי?"

לכן, החליט פרעה: להילחם עד הסוף: "ויכבד לבו ולא שלח את העם" (שם).

לאחר מכת ברד משה רבינו פונה אל פרעה ואומר: "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תראו מפני ה' אלוקים, והפשתה והשעורה נוכתה, כי השעורה אביב והפשתה גבעול" (ט', ל'-ל"א). השעורה כבר ביכרה ועומדת בקשיה, לכן היא נשברה, וכן הפשתה גדלה כבר וגבעוליה קשים, אך "החיטה והכוסמת לא נוכו, כי אפילות הנה" (שם ל"ב) – הן עדיין רכות ויכולות לעמוד בפני הברד. להוריד ראש ולאחר חלוף הברד להרימו שוב.

מדוע משה טורח לפרט לפרעה את הנזקים שנגרמו בעקבות מכת הברד?

כדי שלא יאמר פרעה: לא יכולתי לחזור בי, מפני שבין כך אני ותושבי מצרים נמות ברעב. לכן, אם חשוב לך ולתושביך לשרוד, אומר משה: "שלח עמי ויעבדוני" (שמות י', ג').

אולם פרעה מתעלם מההזדמנות שבאה לפתחו, ונהנה מהשקט הזמני ומתנובות השדה החלקיות שנותרו בצקלונו, כאשר פסק הברד.

לפני מכת ארבה מתרה משה רבנו בפרעה שהארבה ישמיד את כל יבול ארצו (שמות י', י"ד): "ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים כבד מאד". בזמן קצר חיסל הארבה את יבול מצרים. עתה ריחפה סכנת מוות על כל ארץ מצרים, וכפי שהתבטא פרעה (שמות י', י"ז): "ויסר מעלי רק את המוות הזה".

פרעה ביקש ממשה לסלק את מכת הארבה באופן מיידי (שמות י', י"ז): "וימהר פרעה לקרוא למשה ולאהרן... והעתירו לה' אלוקיכם ויסר מעלי רק את המוות הזה". מכה זו הפחידה את פרעה יותר מכל מה שהוכה בו עד עתה!

אך לאחר שהסתלק הארבה, הכביד הקב"ה שוב את לב פרעה והוא מיאן לשלח את ישראל ממצרים: "ויחזק ה' את לב פרעה ולא שילח את בני ישראל" (י', כ'). נשאלת שאלה: מדוע מונע הקב"ה מפרעה לחזור בתשובה?

התשובה היא: כאשר הקב"ה מתרה באדם פעם ראשונה, שניה ושלישית והאדם אינו חוזר בו, נועל הקב''ה את לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו את מה שחטא, וכפי שנאמר: 'אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ' (משלי ג', ל"ד), כיון שהיכה הקב"ה את פרעה חמש פעמים ולא חזר בו, אמר לו הקב"ה: אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך! "בחמש המכות הראשונות נאמר: 'וַיֶחזַק לב פרעה'. פרעה חיזק את עצמו, ובחמש המכות האחרונות נאמר: 'וַיְחַזֵק ה' את לב פרעה'.

מידת הליצנות נובעת מגאווה. הגאווה מביאה את האדם לחשוב שהוא יודע הכל, שהוא חכם יותר מכולם ויכול הוא להערים ולהתלוצץ על כולם. גם לאחר שראה פרעה את כל האותות והמופתים שבהם הוכתה מצרים, הוא המשיך להתל במשה ובאהרן. מידת הליצנות היא כה חמורה, עד שאדם הדבק בה נועלים בפניו את הדרך לחזור בתשובה.

ברם, סופו של פרעה היה כגורלם של אלה שלאורך ההיסטוריה ניסו להתנגד לרצון ה', וממלכתו האדירה הוכתה עד שלא נשאר ממנה שריד.