במשך מאות בשנים עלו יהודים לרגל שלוש פעמים בשנה כדי לקיים את מצוות "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" (שמות כ"ג, י"ז. שם ל"ג, כ"ג). המסע לירושלים היה נערך ברוב הדר ובתהלוכות חגיגיות. היו הולכים ושרים, מהללים ומזמרים וקוראים בחדווה (תהלים קכ"ב, א'): "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך".

כשקרבו לירושלים, היו נפגשים בני השיירות אלו עם אלו וקוראים זה לזה: "שלום עליכם, מהיכן אתם?" "מן הגליל, מפקיעין וציפורי. ואתם?" "מן הדרום. ושם קבוצה ממצרים. הרחק, בראש ההר, מגיעה שיירה מצור ומצידון".

היו באים לראות ולהראות בעזרה. לראות - כדי לשאוב קדושה, יראת אלוקים ושמחה בעבודת ה'. הקרבת הקרבן היתה מביאה לקירבה, כמשמעות שורש המילה "קרבן". קרבן הראייה, הקרבן שחייב היה להביא כל עולה לירושלים, זיכה את בעליו בתחושה של קירבה מיוחדת אל בוראו. באו גם כדי להראות, כדי להציג את עצמם לפני הקב"ה. הם העמידו לפני ה' את תוככי נפשם ואת קנייני הרוח שעמלו לזכות בהם מאז העלייה הקודמת אל בית המקדש. בכל ימי החורף היו בונים נדבכים נוספים בנפשם, ובכל ימי הקיץ היו שוקדים על עבודה פנימית כדי "להראות" לפני ה' ברגל. הידיעה שהם עתידים להראות - "ייראה כל זכורך" - היתה מדרבנת ומעצימה את כוחותיהם.

זה היה העבר הגדול שטבע חותם של הזדהות מוחלטת עם תל התלפיות, עם התל שכל הפיות פונים אליו, הוא בית המקדש. גם כאשר לא נותרה מהמקום הגדול אלא מפולת אבנים מפויחות, בעוד זנבות עשן עולים מעיי החרבות - נשבעו ישראל שלא לזנוח את המקום. המדרש מעיד שגם אחרי החורבן המשיכו לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה. הפסוק: "הנך יפה, עיניך יונים" (שיר השירים א', ט"ו), עורך השוואה בין ישראל לבעלי הכנף הנאמנים ביותר: "מה יונה זו, אף על פי שאתה נוטל גוזליה מתחתיה, אינה מנחת את שובכה לעולם, כך ישראל. אף על פי שחרב בית המקדש, לא בטלו שלוש רגלים בשנה" (שיר השירים רבה ד', ב'). מעמד הבאים לירושלים היה חקוק בלב האומה. חכמינו דימו אותו למקומה של דלת שצורתה נקבעת במבנה הבניין, והיא ניכרת גם לאחר מפולת. "אם דלת היא ניצור עליה לוח ארז", קובע הפסוק (שיר השירים ח', ט'). חכמינו דרשו: "מה צורה זו אף על פי שהיא מטושטשת, מקומה ניכר, כך אף על פי שחרב בית המקדש, לא בטלו ישראל פעמי רגלים שלהם שלוש פעמים בשנה" (מדרש רבה שם).

ידוע על תנאים כרבי אליעזר בן שמוע ורבי מאיר שחיו שנים רבות לאחר החורבן, אך המשיכו לעלות לרגל למקום המקדש. עדויות נוספות מספרות על עליות לרגל שהיו נערכות בזמן הגאונים ובזמן הראשונים. התפרסמו גם קהילות שאחדים מאנשיהן עלו לירושלים כשליחים של הקהילה כולה.

האם עלו אז אל מקום המקדש עצמו? כל עוד היתה הטהרה מצויה, לא היתה מניעה הלכתית להגיע עד מקום העזרה. אולם כאשר לא יכלו עוד להיטהר, נאלצו הבאים להגיע רק עד מקום ההר. באותה שעה חל מעתק מעניין: שוב לא היו העולים מגיעים עד מקום המקדש וגם לא אל הר המוריה, אלא היו מטפסים על הר הזיתים.

ניתן להסביר זאת לרגל הנסיבות ההיסטוריות: במשך דורות רבים לא ידעו את מיקומו המדויק של הכותל המערבי, מכיוון שהוא היה חבוי תחת ערמות של עפר ושל מפולת הריסות. כתחליף נמצא מקום שממנו ניתן היה לראות את מקום המקדש. הר הזיתים התאים לכך בצורה מושלמת: ממרומי פסגתו מתגלה חצר המקדש בכל הדרה, לכן עם שוך חמת הרומאים, כשניתנה רשות ליהודים לשוב לירושלים, הם קבעו את מקום תפילתם על הר זה.

גלגולים היסטוריים העמיקו את המסורת החדשה. תושביה היהודים של ירושלים קיבלו בהמשך השנים רשות לקנות חלקת אדמה על הר הזיתים. איגרת עתיקה מעידה ש"מאת ה' היתה זאת, כי היה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל... וקנו (היהודים) הר הזיתים אשר עמדה שכינה עליו... הוא המקום שנתפלל בו בימות החגים מול היכל ה' ביום הושענא רבה, ושם יברכו כל בית ישראל" (ספר אוצר הטוב, תרל"ז).

דבריה של אותה איגרת מספרים על הפיכתו של הר הזיתים למקום תפילה ועל ההתכנסות שהיתה נערכת בו בחגים, בעיקר בהושענא רבה. גאון ירושלמי בשם רבי שלמה בן יהודה, בן לאותה התקופה, השאיר בידינו מכתבים נוספים שהריץ אל הגולה: "ובעלותם על הר הזיתים בשיר, ובעמדם עליו בימי החגים מול היכל ה' מקום שכינת עוזו...". וכן שלח ר' בן מאיר, בן תקופתו של רבי סעדיה גאון, דברי עידוד וחיזוק לקהילה רחוקה: "ותפילתנו עליכם תדירה ועל זקני יקר שלכם בהר הזיתים מול היכל ה'... בקיבוץ כל ישראל לחוג את חג ה' בחג הסוכות". כך קרה שיהודי התפוצות, בעיקר מקהילות: ספרד, מצרים, צרפת, איטליה וגרמניה, נהגו לפנות ליהודי ירושלים בבקשה שירבו בתפילה עליהם בהר הזיתים.

מיוחד לכך היה יום הושענא רבה. ביום זה נהוג היה במשך מאות שנים לעלות להר הזיתים, להקיפו שבע פעמים ולומר מזמורים שונים. בסיום ההקפות היה הגאון הארץ-ישראלי, ראש ישיבת "גאון יעקב" בירושלים, מכריז מהו פרוט הלוח העברי בשנה הקרובה. אכן, לא ידוע מי תיקן מנהג זה, אך ידוע על רב האי גאון שהיה עולה כל שנה מבבל לירושלים לשם כך. היה זה מעמד מיוחד. מאה אמה לפני רב האי היו מהלכים כהנים "מלובשים סיריקון ומעילים", ומאה אמה אחריו היה העם בהמוניו, והוא לבדו בתווך, שקוע בשרעפים ושפתותיו ממלמלות. כך היו סובבים ומקיפים את ההר תוך אמירת הלל וזמרה (ספר חסידים). בזמן התהלוכה במרומי ההר נהגו לחלק תארי כבוד לתלמידי חכמים מיוחדים שבדור: לאחד קראו "אהוב הישיבה", לאחר - "גדול הישיבה" או "חמדת הישיבה", "נזר הישיבה" ועוד.

פיוטים שונים חוברו לרגל המעמד. בגניזה הקהירית נמצא כתוב: "מה יפו פעמיכם בשבעת ימי חגיכם... בעלותכם לראות בהר הזיתים, זמירות זמרו ושררו". בכתב יד אוקספורד, שלשם הובאו חלקים מן הגניזה, יש דברים מרוממים עוד יותר: "בעלות עם לחוג בשלוש פעמים / להר הזיתים היותם מסוימים / מלאכי השרת לשמרכם מותאמים..."

כך אפשר לראות את "עמידת התווך" של המטפסים במעלה ההר. הם באו לחוג. זיכרון העבר הגדול הדהד באוזניהם, לא במנגינות של אבל, אלא בשמחה ובגעגועים לעבר.

הר הזיתים שעליו נחוג המעמד בהושענא רבה, מיקומו ממזרח להר הבית. הוא מתנשא לגובה 830 מטר ומשקיף אל הר המוריה.

את ייחודו קנה ההר עוד מראשית ימי ההיסטוריה האנושית. בזמן המבול נשלחה היונה להביא אות חיים לנוח הכלוא בתיבה כדי לסמן לו ש"קלו המים", ואפשר לצאת אל העולם המתייבש ממי המבול. עם ערב, כששבה היונה לאחר מסע סיוריה, הביאה עימה "עלה זית טרף בפיה". המדרש אומר על כך: "מהר המשחה הביאה אותו" (בראשית רבה ל"ג, ט'). ההר נקרא בשם "הר המשחה" על שם עצי הזית הרבים, שהיו גדלים במדרונותיו מימות עולם, ומהם עשו את שמן המשחה ששימש למשיחת המלכים והכהנים הגדולים.

בימי המקדש היתה נערכת על הר זה שרפת הפרה האדומה, שבאפרה היו מטהרים את הבאים למקדש. הגמרא מציינת שגשר מיוחד קישר את הר הזיתים עם הר הבית. חישוב מדויק המופיע בגמרא מתאר באיזה אופן יכול היה הכהן העומד בהר המשחה ופניו מערבה, לראות את שער ההיכל בעת זריקת דמה של הפרה האדומה. הקטע המזרחי של חומת הר הבית היה נמוך משאר חלקי החומה, כדי לאפשר לכהן המטהר לצפות אל תוך פתחו של ההיכל הקדוש. הספר "כפתור ופרח" מעיד ש"עד היום מקובל המקום ההוא (שבו נערכה שרפת הפרה על הר הזיתים), צפונית לקבר חולדה כמטחוי קשת, שפל ממנו מעט".

בהר הזיתים היו חנויות מיוחדות שסיפקו לעולי הרגל ולמקריבי הקרבנות את צורכיהם. ידוע היה שבהר גדלו עצי ארז ענקיים ומרובי ימים. בין ענפי עץ הארז קיננו תורים ובני יונה במספר עצום. מספר הגוזלים ש"נקטפו" ממנו הגיע בכל חודש לשישים סאה, ומהם היו מקריבים קרבנות למזבח.

בגלל גובהו של ההר נהגו לראותו גם כמקום של העברת מסרים. הר הזיתים שימש כמקום האיתות הראשון להודיע לתפוצות הגולה על קידוש החודש. על מרומי ההר היו משיאים משואות, כסימן לקביעת היום לראש חודש: "ומאין היו משיאין משואות? מהר המשחה לסרטבא", ומשם מהר להר עד שהגיעה הבשורה לגולה.

מעל מורדות ההר הודיעו לעם גם על זמן איסור חמץ בערב פסח. בערב החג היו מעמידים שתי פרות לחרוש בהר. "כל זמן ששתיהן חורשות - כל העם אוכלים. ניטלה אחת מהן - תולים, לא אוכלים ולא שורפים. ניטלו שתיהן - התחילו כל העם שורפים" (פסחים י"ד). לצערנו, בא הקץ למעמד החגיגי והמרומם שנערך על שיפולי ההר מדי חג הסוכות. הצלבנים שכבשו את הארץ מידי המוסלמים, חיסלו את היישוב היהודי בירושלים. מעתה נאסר על היהודים לעלות למקום ולהציג בו כף רגל. בראשית המאה ה-12 לספירתם נפסקו התפילות במרומי הר הזיתים, וחדלו ההקפות בחג הסוכות. גם לאחר שחרור ירושלים מידי הצלבנים לא חודש המנהג.

הר הזיתים ידוע גם כמקום של הבטחה. הנביא זכריה מבטיח שעתיד הר הזיתים להיבקע, וכבוד ה' ייראה עליו: "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה, גיא גדולה מאד, ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה" (זכריה י"ד, ד'). חידוש פניו של ההר יהווה חלק מתהליך ארוך וכוללני - הקמה מחודשת של מקום המקדש, היטהרות העם וקירבה שאין לתארה בין העם לבוראו.

אותם אנשים שטיפסו במעלה ההר, כשזכר העבר הדהד באזניהם כצלצול פעמונים, עתידים לראותו מקיץ לקראת ימים של אור. ישני העפר שבו יקומו ויחזו מעבר לגיא בכינונו של המקדש במקום הבחירה, מקום האהבה בין כנסת ישראל לבין אביה שבשמים. שוב יהיו מחולות של שמחת בית השואבה ושוב יינסכו מי השילוח על המזבח לקול החליל והתוף. הנאמנות של כנסת ישראל ש"שבה אל שובכה" במשך מאות שנים לאחר החורבן, תתגלה כברית עולם, כמפתח של בנייה מחודשת של בית המקדש.