פרשת "וזאת הברכה", החותמת את פרשיות התורה, מתארת גם את חיתום מסכת חיי משה רבנו הרועה הנאמן שכל ימיו מסר נפשו למען צאן מרעיתו, לא הסתלק מן העולם עד שנפרד מעמו, בהרעיפו עליהם משפע ברכותיו.

ברכות אלו מליאות תוכן ופנימיות. עדות לכך היא הפתיחה (דברים ל"ג, א'): "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים". האבן עזרא מפרש: "להודיע כי בנבואה בירך אותם". הברכות שהיו בפי משה רבינו היו חלק מנבואתו.

התורה הוסיפה כי הברכות נאמרו מפי משה "לפני מותו". גם הדגשה זו מלמדת כי ממקום גבוה יסודן, ומשה רבינו היה בשיא כח קדושתו.

את כח ברכותיו יונק האדם מעובדת היות בו צלם אלוקים. לכן, כאשר צלם האלוקים מצוי בשיא הארתו, יש לברכותיו משנה תוקף.

משה הלך בעקבות קודמיו, האבות הקדושים, שגם הם האצילו מברכותיהם לצאצאיהם לפני הסתלקותם מן העולם. גם קוי דמיון מוצאים אנו בין ברכותיו של משה רבינו לאלו של יעקב אבינו.

אצל שניהם נתחלקו הברכות לשנים עשר שבטים.

מוצאים אנו הקבלות נוספות בין ברכות יעקב לברכות משה. לדוגמה, יוסף מתברך מפי יעקב ב"ברכות שמים מעל וברכות תהום רובצת תחת" (בראשית מ"ט, כ"ה). באותו נוסח בירך גם משה (דברים ל"ג, י"ג): "ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת". על זבולון אמר יעקב אבינו (ברשית שם, י"ג) כי "לחוף ימים ישכון", ואף משה רבינו מבשר (דברים שם, י"ט): "כי שפע ימים יינקו". ניתן למצוא הקבלות גם בברכות שאר השבטים.

את כללו של דבר כתב רש"י (דברים שם, י"ג): "אתה מוצא בכל השבטים ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב".

עדיפות יתירה יש למשה רבינו על פני יצחק ויעקב אבותינו.

כל אחד מאבות האומה המשיך את דרך קודמו, אולם המשך זה אין משמעותו דריכה במקום, אלא שמירה על הקיים בתוספת המעלה של ההמשך. הנהגת אבות האומה נועדה לבנות את שלימות קומתה של כנסת ישראל. וכדרך הבנאים, שכל אחד משמר את שורות הלבנים שבנה קודמו, ובמקום שהלה פסק הוא ממשיך ובונה את נדבכו הנוסף שגבוה יותר מקודמיו.

על אדני גדלותם הנשגבה של אבותינו הקדושים, יכול היה משה רבינו להנחיל לצאצאיהם את התורה. לאחר שהאבות בירכו את ברכותיהם, יכול היה משה להעניק לעם מברכותיו הנשגבות.

ברכת אברהם היתה בבחינת מתנה. טיבה של מתנה שאינה כרוכה בשום תשלום מצד המקבל. הדברים מתאימים למידת החסד המיוחסת לאברהם אבינו. מכוחה הוא העניק והשפיע לכל באי עולם.

מידתו של יצחק היתה מידת הדין. סיום דבריו הוא במטבע של "קריאה", שמשמעותה קריאה אל המקבל, שיעשה צעד כלשהו מצידו להתקרב אל הנותן כדי לקבל מידיו את הברכה. אכן זוהי מידתו של יצחק ששיתף את מידת הרחמים בדין, שמידת הדין אף היא תסכים להעניק לאדם, כיון שיש מצידו הבנה להחלת הברכה. שיתוף זה מבטיח שהברכה תתקיים לאורך ימים.

סיום דבריו של יעקב הוא בבחינת "וזאת", הרומזת לתורה, "וזאת התורה". יעקב אבינו מסמל את עמוד האמת, הוא עמוד התורה, שעליה נאמר (משלי כ"ג, כ"ג): "אמת קנה ואל תמכור" (עיין עבודה זרה ד', ב') יעקב אבינו קישר את ברכותיו בכח התורה שניתן לישראל.

משה רבינו, שזכה להוריד תורה ולהנחילה לישראל. כל ברכותיו עומדות בסימן של "וזאת הברכה", היינו ברכות הקשורות ב"זאת", היא התורה שנתן משה לבני ישראל. לפיכך הקדים משה רבינו בפתיחת ברכותיו את שבחם של ישראל שנאותו לקבל את התורה באהבה, לעומת בני עשו ובני ישמעאל שהיפנו אליה עורף ומיאנו לקבל את עולה. לפיכך פתח משה את ברכותיו בפסוק המפתח: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב".

ראויות ברכות אלו שתקראנה על ידינו ביום שמחת תורה. לדברי הקדמונים שלושת הרגים הם כנגד שלושת האבות. שמחת תורה היא כנגד משה רבינו ע"ה, ונאה ביום הזה להתברך מברכות פיו. מי יתן ויקוים בנו הכתוב (דברים כ"ח, א'): "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, כי תשמע בקול ה' אלוקיך".