האמונה מהווה משענת עוז לכל אדם. תחושה איומה מקננת בלבו של האדם, כאשר הוא חש שאינו אלא כדור משחק ביד הגורל העיוור. גם כאשר מצבו הכלכלי והחברתי שפיר, נמצאת השלווה ממנו והלאה, כי אינו יודע מה ילד יום. על אחת כמה וכמה כאשר מצבו הכלכלי או הבריאותי מתחיל להידרדר, תחושת חוסר אונים משתלטת עליו, ואט אט הוא שוקע בזרועות היאוש.

לעומתו - אדם מאמין חי לאור ההכרה שאין מקריות בעולם, שכל המתרחש תחת השמש נעשה בהשגחה פרטית מדוייקת להפליא. בידי הקב"ה מצויים הכח והממשלה לפעול כרצונו, ומידיו נגזרים כל המאורעות המתרחשים בתבל, קטון כגדול.

איש האמונה יודע שכל מה שקורה לו מנווט במחשבה תחילה בידי ההשגחה העליונה, ולכן אינו מתייאש לעולם. הוא חי בהכרה שאין מקריות בעולם, וחייו וכל מה שעובר עליו שקולים, ספורים ומדודים בידי ריבון כל העולמות.

על הכרה זו, שהכל מיד ה', מתבטא דוד המלך בתהלים (כ"ג, א'): "ה' רועי לא אחסר", וכך הוא אומר: "שבטך ומשענתך המה ינחמוני". גם שבט היסורים וגם המשענת התומכת בי מונהגת ממרום. שניהם כאחד מנחמים ומעודדים אותי. אדם מאמין יודע שאין יד המקרה שולטת בעולם, אלא הקב"ה הוא הניצב מאחורי כל ההתרחשויות.

לא אחת ניתן לפגוש באדם המתנהג בניגוד לרצון ה', ואף על פי כן הוא עושה חייל. עובדה זו עלולה לגרום לתהיות שחלילה (יחזקאל ח', י"ב): 'עזב ה' את הארץ'.

אף אדם המרשיע במעשיו ומתנכר לאלוקיו, פועל בעזרת הכוחות שהקב"ה מעניק לו. אלמלא העובדה שהקב"ה מרעיף עליו כוחות וכישורים, לא היה איש מסוגל להרים יד או רגל. רק רצון ה' הוא המקיים את האדם. לא תמיד ברור מדוע נותן הקב"ה לאדם כוחות להמרות את פיו, אולם זהו חלק מתוכנית העולם לאפשר לאדם לבחור בין טוב לרע.

זאת ועוד, גם כאשר ייתן האדם את הדין על מעשיו, יתרבה כבוד שמים, ואז יתברר לעין כל כי האלוקים הוא שופט כל הארץ.

ניתן ללמוד זאת מהמאורעות שהתרחשו ביציאת מצרים. בעת שעמד פרעה והכריז: "לא ידעתי את ה'" (שמות ה', ב'), היינו מצפים שהוא ייענש בו במקום, ועם ישראל ישתחרר מעול השעבוד, אולם לא כך היו פני הדברים. למרות המכות שנחתו עליו בזו אחר זו, המשיך פרעה להקשות את ליבו.

קטני אמנה יכלו לתמוה על תגובתו של פרעה, אולם הקב"ה הודיע למשה מראש (שמות י', א'): "כי אני הכבדתי את לבו". אם תיטיב להתבונן, תוכל לראות את יד ההשגחה המנהלת את כל מערכות היקום.

ולא עוד אלא שבמכות שבהן נענש פרעה, הוכח בבירור: "כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח', י'). לקח זה היה אחת המטרות שבעטיין הונחתו המכות על פרעה ועל עמו. בגלל מטרה זו הוארך השעבוד והמכות המשיכו לבוא על הארץ. הקב"ה תכנן תכנית ארוכת טווח לשחרור בני ישראל ולגילוי כבוד ה' בעולם, עד להסרת השעבוד.

הבה נתבונן ונבחן את עצמנו: אנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא זן את העולם כולו בטובו ואנו גם מודים לו על ניסיו. אנו יודעים שבידיו נתונים החיים הבריאות, האושר והעושר, אך למרות זאת מנסים אנו "לעזור", ולא תמיד בדרכים מומלצות...

עלינו לקבוע בלבנו כי אין נס גדול או קטן. כל חיינו הינם "נס בתוך נס", כל קיום היקום זועק אמונה! ועל כך נאמר (ישעיהו מ' כ''ו): "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".

נתבונן בפרשה: כבר בפגישה הראשונה של משה ואהרן עם פרעה הם נדרשים להראות לו אות ומופת. אהרן משליך את מטהו, והמטה הופך לתנין. פרעה צוחק: "אתם באים להתחרות עימי בכשפים?" הוא קורא לחרטומים, הם מפעילים את קסמיהם, וכל רצפת הארמון רוחשת לפתע תנינים.

אלא שאז קורה מאורע מוזר: "ויבלע מטה אהרן את מטותם" (שמות ז', י"ב). המטות של החרטומים סימלו את גדולתה של חכמת מצרים ואת מה שחכמה זו מייצגת. לעומתם, מטהו של אהרן, שהיה מטה האלוקים, סימל את חכמת התורה האלוקית. מטה אהרן בלע את כל יתר המטות, ורמז בכך שבחכמת התורה כלולות כל החכמות כולן.

בפסוק נאמר: "ויבלע מטה אהרן את מטותם", ולא כתוב: "ויבלע תנין אהרן את תניניהם", רק לאחר ששב התנין ונעשה למטה, הוא בלע את מטות החרטומים. היה זה "נס בתוך נס".

דרכם של בני האדם לסווג את הניסים, איזה נס הוא "הגיוני" ואיזה נס הוא מופלא. הם אינם מבחינים שעצם מהותו של הנס נעלה מהבנתו של בן אנוש! ולכן, בלע מטה אהרן את המטות של החרטומים, כדי שכל אדם, גם זה שליבו מכוסה בשכבות אבק, יראה את הנס הגדול.