בכל יום שישי היה משתרך תור ארוך של יהודים עניים בפתח ביתו של הרה"ק רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זי"ע כדי לקבל את כספי צדקתו לרכוש את צרכי השבת. ויהי היום ובאו יותר  עניים ממטבעות הצדקה... וכשהגיע תורו של העני האחרון לא נשארה ולו פרוטה אחת לרפואה!  ניסה הרבי בחמלתו לחפש בחורים ובסדקים, אך אין! ביתו היה אז ריקם מכל, הרבי לא אמר נואש, חיפש מה לתת לו, ומצא את טבעת אשתו המוחבאת תחת הכר, בלא לחשוב פעמיים  לקח הרבי את הטבעת היקרה  ונתן בשמחה לעני, העני יצא שש ושמח באומרו לעצמו: "היה שווה לחכות..."

אך יצוא יצא את הבית, ונכנסה הרבנית, ובראותה כי נעלמה הטבעת, הבינה שהרבי נתנו לעני, פרצה היא  בזעקה גדולה ומרה: טבעת זו שווה הון עתק וזאת שבמרכזה קבועה אבן טובה ויקרה ונדירה!, כששמע זאת הרבי יצא במרוצה מביתו ורדף אחרי העני, והעני בראותו שהרב רודף אחריו, הבין שהרבי התחרט... התחיל הוא  לנוס ממנו במרוצה, החסידים שראו את המחזה לא נשארו שאננים... ותוך דקה האיש הוקף בטבעת אנושית. האיש הגיש מיד את הטבעת לרבי, אך הרבי סירב לקבלה, והסביר לו מדוע רדף אחריו:  "דע לך בני שהטבעת רכשתי בעבר לרבנית, טבעת זו  יש בה אבן טובה ששוויה רב מאוד," אך אצלי יש כלל  אם נתתי אני לא לוקח בחזרה! בע"ה ארכוש לרבנית טבעת יקרה מזו, הסיבה שרדפתי אחריך היא: כדי להודיע לך שזו לא עוד טבעת, כי אם טבעת יהלום יקר ערך, ובקשתי ממך להיזהר עמה, אל תיתן שירמו אותך סוחרי ניקלשבורג... תתמקח על המחיר ותימכרנה אלא בכסף מלא.

בשבת קודש כשישב הרבי ר' שמעלקא  בשולחנו הקדוש עם אנשיו וסיפר להם את המאורע אמר: כעת אני מבין יותר את דברי המדרש במה שאמר הקב"ה למשה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני רוצה ליתנה לישראל לך והודיעם",(שבת י') מה פשרו של הציווי: "לך והודיעם" ?! התשובה היא: שיודיע לעם ישראל את ערכה הנשגב של קדושת שבת המלכה, ולא ימכרוה בעד דבר מועט, בעד אכילה, שתיה, וחתיכת קוגל...

פרשתנו: "וארא" פותחת בבשורת הגאולה לעם ישראל. הקב"ה מבטיח לעם ישראל לא רק את היציאה ממצרים אלא גם את הכניסה לארץ המובטחת וההתנחלות בה: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אתה לכם מורשה אני ד' "(שמות ו' ח') 

נאמרו כאן בהבטחה שתי לשונות: "מתנה" ו"מורשה". מתנה וירושה. בכל אחת מהן יתרון שאין בחברתה: המעלה שיש ב"ירושה" שאינה תלויה במהותו של היורש, וע"כ גם אם היורש אינו הגון  או שאינו בר דעת, יש לו דין "יורש". ומאידך מתנה ניתנת בד"כ לראוי לה, לפי מעשיו והתנהגותו. כפי הנאמר בגמרא במסכת בבא בתרא: "אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה , לא הוי יהיב ליה מתנה" (קנ"ו) : אם לא שהייתה לנותן המתנה הנאה מאיש זה לא היה נותן לו מתנה. ומכוח סברא זו פוסקים חז"ל: "שהנותן מתנה בעין יפה הוא נותן" (שם נ"ג).

הקב"ה מבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל גם מכוח הדין של יורשים, וגם מכוח הדין של מקבלי מתנה. נאמר במדרש על הפסוק: "והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני... ונתנה לך "( שמות י"ג) דורש: "שלא תהא בעיניך כירושת אבות! אלא תהא בעיניך כאילו היום נתונה לך" (מכילתא) משמע מדברי המדרש שדרגת מתנה גבוהה יותר מירושה.

לא רק את הבטחת הארץ קבלנו במתנה ובירושה כי אם  את  ה"תורה", כפי הנאמר בפסוק: "תורה ציוה לנו משה מורשה" (דברים ל"ג) היינו שהתורה היא ירושה, ומאידך נאמר: "ויתן אל משה ככלתו" (שמות ל"א) ואמרו ע"כ חז"ל: "שנתנה לו הקב"ה במתנה ככלה לחתן" (נדרים ל"ח) וכך נוסך הברכה: "ברוך אתה  ד' נותן התורה".     

אותם שתי הלשונות אלו נאמרו גם על "השבת",  כפי הנאמר בנוסח התפילה בשחרית: "ולא נתתו ד' אלוקינו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים...כי לישראל עמך נתתו באהבה". גם כאן נאמרו שתי לשונות: "נתתו" ו"הנחלתו". כן מצינו כנ"ל בלשון הגמרא בשבת על השבת: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה".

לאור דברים אלו שבחינת "מתנה " גדולה היא מבחינת "ירושה", מדוע טורחת התורה וכותבת שאת התורה, השבת, וארץ ישראל, קבלנו את שתיהן?!   

ענה ע"כ הרה"ק ר"ש מקרלין זי"ע שמשמעות שתי לשונות אלו לומר ליהודי שאם הוא יזכה לשמור תורה ומצוות אך בצורה הטכנית בלבד ללא השקעה ומאמץ, וללא כל התלהבות  ורגש, הרי גם לאחר פטירתו אף שיתנו לו בשכרו לזכות להיות ב"גן עדן",  הוא עלול להיות שם כ"ספסל" המונח בגן עדן, אך לא ירגיש שום תענוג! וזאת מפני שגם בזה העולם הוא עשה זאת בצורה יבשה ללא כל עמל והשקעה.

המקור לכך נמצא בחילוק שבין "ירושה ל"מתנה", ירושה יש לכול יהודי אף שאינו עַמֶל להשיגה, כפי הנאמר: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (אבות א') אך אין בה את הבחינה של "עין יפה", כי זה הגיע ללא כל מאמץ והשקעה, כך גם בעלמא דאתי יחוש שאין לו כל תענוג מזה. אך מתנה ניתנת רק למי שעושה נחת רוח לנותן המתנה. ונחת רוח זו מגיעה מההשקעה והעמל שמשקיע ומתמסר כדי לממש את ייעודו ותפקידו בזה העולם, ואז הוא מקבל את המתנה ב"עין יפה", ששכרו רב לאין ערוך. כפי הנאמר בזמירות שבת: "כל מקדש שביעי כראוי לו... שכרו הרבה מאד על פי פעלו".

בעל ה"נתיבות שלום" זי"ע מבאר את הדברים ביתר ביאור את הבחינות של: "ירושה ומתנה", בלימוד התורה, שבת, וארץ ישראל. (מעובד ע"י כותב הדברים ) על התורה נאמר הבחינה של: "תורה ציוה לנו משה מורשה", כאשר יהודי לומד תורה ואינו עמל עליה, אזי אינו יכול לחוש את התענוג האמיתי של תורה, והיא לו רק בבחינת: "ירושה". אך אם יזכה ויעמול בה בבחינת: "ויתן אל משה ככלתו" , כאשר יהודי עמל ומתייגע על התורה, הריהו זוכה לקבל את התורה במתנה ולהרגיש את התענוג האמיתי שיש בלימודה, ועל כך אנו מברכים בברכת התורה: "נותן התורה", שמברכים על הדרגה העילאית של "מתנה", אשר  כל התענוגים שבעולם הם כאין וכאפס לעומת מתיקות עריבות התורה הקדושה.

כך בעניין מצוות "השבת", ניתן לקיים את מצוות השבת בצד הטכני גרידא, לקיים את מצוות "השביתה" ע"י מניעת איסורי מלאכה. ולאכול את מטעמיה. כשעושים כך זוכים רק לבחינת: "ירושה". ואז גם בעולם הבא הוא יחוש אותו דבר כספסל בגן עדן. אך ניתן בשבת לזכות: ל"מתנה", השבת הלא נאמר שהיא: "מעין עולם הבא" (ברכות נ"ז) ועיקר ענינה של השבת הוא התענוג של עולם הבא שיש בה. וכיצד זוכים באותו תענוג?  התשובה לכך נעוצה בדברי הנביא: " אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ד' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.... אז תתענג על ד'" (ישעיה נ"ח) כיצד זה בא לידי ביטוי מעשי המצווה של:" וכִבַּדְתּוֹ "? כותב ע"כ הרמב"ם בהרחבה:

" איזהו כבוד? זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת, ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש, מייחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים: "בואו ונצא לקראת שבת המלך."     

ובהמשך מפרט הרמב"ם לפרטים כיצד מיישמים מצווה זו, ומסיים שם ואומר: " אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק... ולא להתעסק במלאכות שבבית... חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו!, חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח. (הלכות שבת פרק ל')

על דברי הרמב"ם אלו כותב רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע: ומכללות דברי הרמב"ם שם... למדתי והבנתי ד-כל מה שאדם טורח מקמי שבתא (לפני השבת)  לצורך שבת, הכל בכלל "כבוד" הוא, ואפילו יהיה הטורח לצורך דבר של עונג... כי העונג אינו אלא בשעה שמתענג בשבת, אבל מצות כבוד הוא כל מה שעושה לכבודו... כן דרך לטרוח לכבוד המלך טרם בואו, וזהו עיקר כבודו, בטורח שהוא עוד טרם בואו. " (פרי צדיק בראשית)   

בעל ה"מאור ושמש" זי"ע כותב ע"כ : " יש השראת קדושה לכל אדם בשבת. ואינו דומה קדושת שבת לכל אדם בשווה, רק יש בני אדם אשר מרגישים כל כך רק מעט מן המעט... ויש שיש להם הרבה קדושה מאוד... והכל הוא לפי הכנת בני אדם, אשר מוכן מערב שבת לשבת.

כלומר, לזכות לקדושת אור השבת, "תענוג של מעין עולם הבא", לא מקבלים זאת בחינם... לא מחכים שהשבת תבוא אלינו... אלא באים לקראתה, טורחים למענה. וזאת מפני ששבת היא היום של המלך בה' הידיעה. והדרך לזכות בתענוג השבת נעוץ בערב שבת! בהכנה ובטרחה לקראת שבת המלכה.  וככל שנרבה בכך כך נזכה יותר לבחינת  ה"מתנה" שנאמרה על שבת קודש: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה".

כך גם בעניין "ארץ ישראל", יש ירושה ויש מתנה, יש בחינה של "ירושה" שאומנם הוא נמצא פיזית וגיאוגרפית באדמתה הקדושה של ארץ ישראל, אך אינו חש שום טעם רוחני בישיבתו בה. וזאת מחוסר התבוננות בזכות לחיות על אדמת קודש זו. אך יש  בא"י בחינת: "מתנה"  שיהודי זוכה ע"י התבוננותו בזכות לגור באדמת קודש זו, והוא מלא בשבח והודיה להשי"ת על כל רגע ורגע שהוא זוכה להיות על אדמת קודש זו, התבוננות זו מרוממתו להרגיש את זיו קדושת הארץ, שהיא ארץ חמדה טובה ורחבה.

יהי רצון שנזכה לג' מתנות יקרות אלו בזכות ולא בחסד.