התורה ציוותה אותנו להתחשב בזולת ובצרכיו כנאמר (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ו): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו... וחי אחיך עימך".

בציווי "וחי אחיך עמך" פונה התורה אל כל אדם מישראל ומנחה אותו לפרוץ את מסגרת האנוכיות ולהתייחס גם אל הזולת.

אנו מאמינים שהעושר אינו פרי חכמת האדם וחריצותו, אלא מתנת שמים הוא. כך גם העוני איננו תוצאה של כשלון מסחרי או עצלנות. הרי עינינו הרואות ש"לא לחכמים לחם" (קהלת ט', י"א). על כרחנו חייבם אנו לומר שאף מצבו של העני נקבע לו משמים.

מציווי התורה "והחזקת בו", משתמע שבכוחו של אדם לסייע ולהחזיק ביד רעהו כאשר מטה ידו, שהרי מן השמים קיבל יכולת זו. משמים משפיעים לבריאה שפע רב ככל אשר יצטרכו הבריות, כפי שאנו אומרים בברכת המזון: "הזן את העולם כולו בטובו". אלא שחכמתו העליונה גזרה שפעמים פרנסתו של פלוני תעבור דרך רעהו. אם יתאחדו השנים, אכן לא יחסר להם מאומה, כנאמר (משלי כ"ט, י"ג): "מאיר עיני שניהם ה'". השפע ירד לשניהם כאחד כי כך הוא רצון ה' שיזדקקו בני אדם לסיוע זה מזה. אם העשיר מתכחש לחובתו ואינו עוזר לרש, הריהו מונע את הטוב מבעליו הזכאי לו, הגלגל עלול להתהפך על שניהם ושוב יזדקקו זה לזה.

בדרך כלל החסדים "האנושיים" מתעוררים רק כאשר העני הגיע עד עברי פי פחת, ופעמים אפילו שעה לאחר מכן. התורה מלמדת שהחסד במיטבו הוא לעשות הכל כדי שלא יתמוטט היורד ויפול. אם העזרה תנתן בשלב מוקדם, אז יוכלו לשקמו בדרך מכובדת, ובכך ניתן גם לחסוך ממנו הרבה עגמת נפש.

משל לפלוני הרואה את רעהו מתקרב במהירות לביצה של טיט טובעני. במקום לתמוך בו לבל ייפול אל הביצה, הוא ממתין לראות מה יקרה, והנה נופל האיש לביצה, נחבט ושוקע בטיט, או אז מושיט לו יד מסייעת ומחלצו מן הרפש. עכשיו הוא צריך גם לסייע לו לכבס בגדיו שהתלכלכו, אשר כבר לא יבהיקו כבעבר, ואילו את כאב הנפילה כבר לא יוכל איש להסיר.

בשעה שאדם נקלע לקשיים בעסקיו, מצוה לתמוך בו כדי שיוכל להמשיך להתפרנס בכבוד. כך תיחסך ממנו הבושה ואת עגמת הנפש שבאכילת לחם חסד.

מצות "והחזקת בו" מופיעה בתורה בלשון יחיד. לאמור, התורה פונה לכל אדם ומחייבת אותו במצוה זו, כאילו הוא יחיד בעולם.

לא אחת רואים אנשים שאדם מט ליפול, וחושבים בלבם: אמנם מצוה גדולה לתמוך בו, אבל הרי הוא אינו "בן יחיד". הרבה אחים לו בעולמו של הקב"ה, ואם לא אתן אני, יתנו אחרים.

בצורת הסתכלות זו מגלגל כל אחד את המצוה לפתחי זולתו, והנזקק "נופל בין הכסאות". לפיכך באה התורה ומזהירה "כי ימוך אחיך", עליך לראות את המך כאילו אחיך הוא, ועל כן עליך מוטלת החובה לסייע לו, ואין לך להטיל תפקיד זה על אחרים.

כל עולמנו בנוי ומושתת על עקרונות החסד והעזרה ההדדית שבין איש לרעהו, ואין תחום שבו לא יזדקק האדם לשרותיהם הטובים של אחרים. ככל שהולך עולמנו ומשתכלל מבחינה טכנולוגית, גובר הצורך בשיתוף הפעולה.

התורה רואה בחומרה רבה את הנמנע מלהושיט עזרה לזולת, ומאידך היא מרעיפה ברכות אינספור על גומלי החסדים.

העיר סדום מוזכרת בתורה לדראון עולם. חרון אף ה' שניתך על אנשי סדום, היווה לא רק עונש לחברה הקלוקלת, אלא גם נועד להיות אות לדורות הבאים, לבל ינהגו כמידתם.

את אנשי סדום מגדירה התורה בביטויים חריפים ביותר (בראשית י"ג, י"ג): "רעים וחטאים לה' מאוד". למקרא פסוק זה ולנוכח העונש שנענשו בו ניתן היה לחשוב שכל אנשי סדום רצחו, גזלו וחמסו, עד שמידת הדין של מעלה שפטה בצדק כי לא ניתן להשאיר חברה כזו על פני האדמה.

אולם מן העיון במקורות מצטיירת תמונה שונה לחלוטין על חטאי סדום (יחזקאל ט"ז, מ"ט): "הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון סבאת לחם... ויד עני ואביון לא החזיקה". המאפיין הראשי של חטאי סדום היתה התעלמות מסבל הזולת. העדר החסד והחמלה הוא שהמיט על סדום את החורבן הנורא.

מידת סדום מתומצתת באימרה שהיתה שגורה בפיהם: "שלי – שלי, ושלך – שלך" (אבות ה', י"ד). אנשי סדום היו כל כך חדורים בתחושת האנוכיות עד שהעדיפו שלא להנות משל הזולת, ובלבד שהזולת לא יזדקק להם.

מבנה זה של החברה גרר אחריו את התוצאה החמורה של הפיכת סדום. היה זה יותר מגמול במובן המקובל של המושג. זו היתה תוצאה בלתי נמנעת מגישתם האנוכית הקיצונית.

צורת הסיוע ההדדי בין הבריות מעוגנת במתכונת עולמנו, שכן מטבע בריאתו נוצר האדם לחיות בחברה אנושית שבה "איש את רעהו יעזורו" (ישעיהו מ"א, ו').

קיום כל המין האנושי מושתת על עשיית חסד בין אדם לזולתו. העני זקוק לעזרת העשיר, אולם גם העשיר זקוק לעזרת זולתו, כגון להלוואה זמנית כדי להחלץ מקשיי נזילות.

האדם זקוק לעזרה לא רק במישור הכלכלי. כאשר האדם עצוב הוא זקוק לחבר שיוכל להשיח לפניו את דאגתו ולהשתחרר מן המועקה שבלבו. גם במצבי שמחה נצרך אדם לאחרים שישתתפו בשמחתו.

לא נתכחש לעובדה שלא כל עזרה מונעת על ידי רצון לגמול חסד ולהיטיב. יש אנשים המשתלבים היטב בפעילות השוטפת של העולם, וגם תורמים תרומות נכבדות לפיתוחו בתחומים שונים, אולם הם באישיותם אנוכיים בתכלית. אין בינם ובין החסד ולא כלום, וכל מגמתם אך ורק צבירת רווחים, גריפת הון או עשיית שם.

לו חכמו השכילו אותם אנשים להבין שאילו היו מתנערים מגישתם האנוכית ומפתחים את בקשת טובת הזולת, יכלו להמשיך לפעול כפי שהם פועלים, ועם זאת היו ממלאים את כל סדר יומם בעשיית מעשי חסד ערכיים. מה חבל שבמקום החשיבה על הזולת הם רדופים בהסתכלות אנוכית קטנונית ההופכת את הפעולות הנעשות על ידיהם ממעשי חסד לפעולות חסרות כל ערכיות רוחנית.

בלשון הקודש קרויה ההענקה לזולת בשם "צדקה". יש בכך יותר מרמז כי זהו הצעד הצודק שיש לעשות. הן חלקו של העני מצוי בידי העשיר, ולפיכך שורת הדין והצדק היא שעליו להשיב את הממון לבעליו, שאם לא כן הריהו גוזל,  כביכול. הנתינה אינה לפנים משורת הדין, אלא זוהי שורת היושר והצדק האלוקי.