סח רבי אברהם שלום מסטראפקוב זי"ע שני בעלי דינים באו לדין תורה לפני רבי מנחם מנדיל מלינסק זי"ע כשאמר להם את הפסק, מיאן אחד מבעלי הדינים לקיים את הפסק. אמר לו הרב: דע לך, שכשנתמניתי כאן לרב, הבאתי עמי קופסא אחת, והיא מונחת למעלה על הארגז, ובתוכה מונח כעס. כשאני צריך לכעוס לכבוד שמים, אני עומד על הספסל ומטפס ועולה עד שאני מגיע להארגז ולוקח את הקופסא עם הכעס, ואני פותח את הקופסא ולוקח לי משם קצת כעס, וכועס. ואם אכעס עליך, לא תהיה תרופה למכתך, ובכן דע את אשר לפניך. מיד נפל מורא ופחד על בעלי הדינים וקיימו את כל מה שפסק הרב בדין תורה. סיים הרבי מסטראפקוב: זהו שאמר שלמה המלך  בקהלת (ז', ט): "אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח". כלומר: אצל הכסילים הכעס הוא בחיק, מוכן ומזומן, ואצל הצדיקים הוא מונח בקופסא...

עם ישראל שב מן המלחמה עם המדיינים. משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה יצאו אל מחוץ למחנה לקדם את פני הלוחמים, כששבו מן המערכה משה מגלה שאנשי המלחמה לא יישמו את אשר ציוו עליהם, ובעת המלחמה  על מעוזי המדיינים ועריהם הרגו  "כל זכר", ואילו את הנשים הותירו בחיים.  "ויקצוף משה... ויאמר אליהם: החייתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'" (במדבר י"ד-ט"ז). משה רבינו כעס קצף  על סטייתם ממילוי הפקודות. לאחר מכן, הורה להם אישית כיצד עליהם לנהוג ובמה יטהרו, כדי שיוכלו לשוב ולבוא בשערי המחנה.

והנה  לפתע, נדם קולו של משה, ודווקא אלעזר הכהן נטל את שרביט הדיבור. הוא המשיך בהוראה של 'הלכות מלחמה', מהנקודה שבה פסק משה רבו. הוא לימדם כיצד לנהוג בכלי נכרים שלקחו שלל: בכלי הכסף, הזהב, הנחושת, הברזל וכו' . כיצד ניתן לטהרם ומה לעשות כדי להכשירם לשימוש בהתאם לחוקי התורה.

שואלים חז"ל מדוע החל אלעזר ללמד את אנשי החיל הלכות המתחייבות ממצב המלחמה? הלא משה עומד לידו!  אלעזר הכריז קבל עם ועדה, שהוא משמיע באוזניהם הלכות שלמד ממשה. מדוע לא אפשר למשה לסיים את שיעורו?!

מתברר, ששתיקת משה הייתה שתיקה מאונס. לפתע לא יכול היה להמשיך בהרצאה של הלכות השבים ממערכות המלחמה. לעיני כולם שכח את החייב להיאמר. היה זה רגע מביך מאד ומכאיב מאד, לכל הדעות. אנשי המלחמה  וראשי העם צפו בחוסר האונים הרוחני שהשתלט לעיניהם על משה מנהיגם, מורם ורבם. הם מחכים לשמוע, מה עוד יש לו להשמיע לאחר דברי המוסר והצווים הספורים שאמר, והוא - המילים נעתקו מפיו. כלום יכולים אנו לתאר עונש גדול יותר למשה? עונש העמידה החשופה הזו, באזלת יד, בפני עמו, עד כי זקוק הוא בדחיפות לתלמידו שיחלצו ממצוקת השכחה?

לימדונו חז"ל, ששכחה זו נבעה ישירות מעובדת כעסו. לא חשוב כלל שצדק בכעסו בטענות החמורות שהעלה. כפי הנאמר בגמרא במסכת פסחים (ס"ו:) " אמרו, כל הכועס, אם חכם הוא מסתלקת חכמתו, ומנין, ממשה. שנאמר "ויקצוף משה על פקודי החיל " ומיד אחר כך מה נאמר- "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חקת התורה אשר צוה השם אל משה" וכו'. שלמדם את הלכות: "טבילת כלים".

כלומר, הסיבה שנדם קולו של משה רבינו  היא מפני  הכעס!   למרות שהכעס היה מוצדק! יתר על כן, למשה נאמר במפורש כי כל זמן שאינו מתנקם במדיינים, אינו מת. בגלל זה, אומרים חז"ל, נמנעו בני ישראל מלצאת למלחמה עד שנמסרו בעל כורחם - שנאמר: "וימסרו מאלפי ישראל". אך משה עצמו אינו מתחשב בשום דבר וממהר להוציא את העם למלחמה. הוי אומר שכל זריזותו למלחמה הייתה ההיפך הגמור מאיזו שהיא התחשבות בנגיעה עצמית. ידוע שאצל צדיקים אין לשער ערכו ורוממותו של יום אחד של חיים. כאשר שבו מן המלחמה ומשה ראה שהשאירו את הנקבות בחיים, היה עליו לכאורה לשמוח... שכן נמצא שהמלחמה עדיין לא נסתיימה ואם כן יש לו למשה עדיין שהות לחיות. ואף על פי כן: "ויקצוף משה על פקודי החיל... החייתם כל נקבה". הרי לפנינו כעס בטהרת הכוונה לשם שמים ונקי מכל פרור ואבק של נגיעה עצמית. למרות זאת מגלים לנו חז"ל שגם על כעס כזה נשכחו ממנו הלכות "געולי כלים". כי כלל הוא אחד לכולם: " כל הכועס, אם חכם הוא מסתלקת חכמתו". אפילו משה רבינו בכבודו ובעצמו.

 מה פשרם של דברים? מדוע כה קשה עונשו של הכועס לכאורה בצדק?   מבאר בעל ה"שם משמואל זי"ע וז"ל:  "והנה כעס הוא המפריד, היפוך הדעת...ובזה יובנו דברי הש"ס:  "כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", כי החכמה שבישראל היא מצד חיבורם להשם יתברך! ועל כן (ברכות נ"ח.) "הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי הגויים אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם" והטעם משום ד-כתיב: "כי השם יתן חכמה מפיו דעת ותבונה"... ועל כן בישראל אומר "ברוך שחלק", שהוא חֶלֶק ממה שהוא לפני השם יתברך. אבל לאומות העולם היא נתינה בעלמא, ולא מחלקו. ונביא - בוודאי מבואר שכל ענין הנבואה הוא התדבקות הנפש בשרשה, ועל כן כל הכועס, שהוא היפוך הדיבוק והחיבור, על כן מסתלקת ממנו החכמה והנבואה. (ויחי, שנת תרע"ג)

כלומר, חכמת ישראל נובעת מהשראה אלוקית, והכעס מפריד בין האדם לבין הקב"ה וגורם על ידי כך לסילוק החכמה. אלא שיש לברר מה הטעם שהכעס מרחיק את האדם מהשי"ת?  

מלמדנו "בעל התניא זי"ע באיגרתו: " והוא בהקדים מאמר חז"ל: "כל הכועס כאילו עובד עכו"ם" והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה. כי אילו היה מאמין שמאת השם הייתה זאת לו, לא היה בכעס כלל!! ואף שכן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים לרוע בחירתו, אף על פי כן על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום. ולא עוד, אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו, מתלבש בו כח השם ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו. וכמו שנאמר:" כי ה' אמר לו קלל " (שמואל ב' ט"ז י) והיכן אמר לשמעי? אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת השם, ורוח פיו המחיה כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד. כי אילו נסתלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי, לא יכול לדבר מאומה. וזהו כי השם אמר לו, בעת ההיא ממש, "קלל את דוד", ומי יאמר לו וגו'.( אגרת הקודש, פרק כ"ה).

כלומר, מסביר את מאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (שבת ק"ה:). מי שמאמין בלב שלם שרצון השם מנחה את העולם, לא יבוא לידי כעס, כי הכעס מגלה שהאדם לא מאמין בהשם ובהשגחתו המלאה על המציאות. ודאי שאדם נדרש מראש לפעול כדי למנוע התרחשויות שהוא לא רוצה שייקרו, אבל אחרי שהדבר קורה, המאמין צריך לקבל עליו את הדין ולהאמין שכך היה רצון השם. ומביא ראיה לכך מדברי  דוד המלך בעת ששמעי קילל אותו - דוד המלך מקבל עליו את הדין מתוך הכרה בכך שהקללה היא רצון השם, ולכן אינו כועס. גם כאשר ציווה דוד המלך את בנו שלמה המלך להעניש את שמעי, ציווי זה נעשה  כעונש על בחירתו הרעה לקלל את המלך, ולא מתוך כעס. לאור דברי "בעל התניא" מובנים כעת דברי ה"שם משמואל": "והנה כעס הוא המפריד", כי  הכועס פוגם בכוח האמונה שלו בהשי"ת, ובכך גורם להתרחקות וניתוק מנותן החכמה, ומשום כן חוכמתו מסתלקת.

מרן הגר"ח שמואלביץ מסביר בטוב טעם מדוע הכועס חוכמתו מסתלקת , הנה ידוע שאין חכמת התורה כשאר חכמות, שהן אינן שייכות לאדם עצמו, ויכול האדם להיות מושחת שבמושחתים ויחד עם זאת להיות חכם גדול מאד בחכמות העולם, וכמו שמצינו בכמה מגדולי חכמי אומות העולם כידוע. ואילו תכמת התורה אינה כן, היא לא תשכון בגוף אשר אינו נקי ממידות רעות, ומשום שהיא שייכת לעצמותו של האדם. ובגמ' קידושין (לב ב) אמרו: "אמר רבא אין, תורה דיליה היא, דכתיב (תהלים א ב) ובתורתו יהגה יומם ולילה" ופרש"י:  "כי אם בתורת השם חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה - בתחילה היא נקראת תורת השם ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו", ונראה שאין הרבותא בזה שהתורה יכולה להעשות תורה דיליה - "תורתו", אלא להיפך, התורה נשארת תורת ד', אלא שהאדם זוכה שהוא עצמו נהפך להיות תורה, ולכן היא קרויה "תורתו", ונמצא שאין התורה כשאר חכמות שהם השגות שהאדם משיג בשכלו, אלא התורה נעשית עצם מציאותו.

ומשום כן, לא זו בלבד שמי שמידותיו פגומות אין בכוחו לקנות את חכמת התורה, אלא שגם החכמה שיש לו כבר מסתלקת ממנו כיון שבא לכלל כעס, ואף החכמה שהייתה בו זה עתה, ומשום שכלי הקיבול לחכמת התורה הוא גוף טהור ממידות רעות, וכשנולדה באדם מידה כזו הרי בשעה זו חכמתו מסתלקת ממנו, ואין זה בתורת עונש, אלא שכך היא טבעה של מידה רעה שמברחת את החכמה."

הנה כי כן, מידת הכעס משנה את מהות האדם. הכעס מנמיך את קומתו הרוחנית. בעת התפרצות הזעם מתקלפות ונושרות המעלות והמידות התרומיות העוטפות את נשמת האדם.  "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם- מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ- מִלֹּכֵד עִיר." (משלי ט"ז ל"ב)       

יה"ר שנזכה לתקן את מידותינו. חזק ונתחזק.