אחת משמורות הטבע היפהפיות ניצבה מול נתון מדאיג: בעלי חיים טורפים, בהם נמרים ואריות, תקפו את חיות הבר, והן הלכו והתמעטו. טובי החוקרים ניסו למצוא פתרון לסכנת ההכחדה של חיות אלו.

לאחר בחינה מדוקדקת החליטו החוקרים שהפתרון היחיד שימנע את הכחדתם של חיות הבר ויאפשר להן להתרבות ולחיות בשלווה, הוא לרכז אותן בשטח מגודר ולסלק משם את חיות הטרף.

עברה תקופה, והחוקרים הוכו בתדהמה. שיעור התמותה של חיות הבר לא פחת, אלא להפך, הוא גדל! בדיקות מעמיקות הביאו למסקנה: כשנמר רוצה לטרוף חית בר, הוא טורף בעיקר את החיות החולות והזקנות, אלו שאין בכוחן לברוח במהירות.

כעת, כשחיות הטרף לא יכלו להיכנס למרחב המגודר, נשארו החיות החולות והחלשות בעדר והדביקו את שאר החיות במחלתן. לא זו בלבד שאין החיות הטורפות גורמות להכחדתן של חיות הבר, הן גם מגינות עליהן...

תופעה דומה ארעה גם בסין: לפני כחמישים שנה התלוננו תושבי אחד האזורים שהציפורים מחסלות להם חלק ניכר מהתבואה. בעקבות זאת קבע הממשל הקומוניסטי שכל תושב חייב להעמיד בשדהו סל מלא בציפורים מתות כדי להרחיק את בעלי הכנף מהאזור. התושבים פעלו כפי ההוראות, ותוך זמן קצר לא היו באזור בעלי כנף, ולסינים באה רווחה. כעבור תקופה שוב התחלפה הרווחה בדאגה: כל התבואה חוסלה על ידי חרקים ותולעים. התברר שהציפורים חיסלו חלק ניכר מהתבואה, אולם יותר משהזיקו הן הועילו – הן הגנו עליה מפני התולעים.

עומדים אנו משתאים מול שרשרת המזון המדהימה שאלוקים ברא בעולמנו.

המציאות מוכיחה שכל הנבראים בעולם נבראו בשביל זולתם, ואין ברייה בעולם שחיה רק בשביל צרכיה האישיים: השמש מאירה לאחרים, וכך גם הירח והכוכבים; העשב גדל באדמה בשביל הפרה שאוכלת אותו; הפרה משמשת ארוחה לנמר; נבלת הנמר משמשת מזון לנשר.

אלוקים ברא כך את העולם כדי לאותת לנו: אדם יקר, נבראת כדי להועיל לאחרים, להעניק ולתת! וכך כותב רבי חיים מוולוז'ין: "האדם לא לצורך עצמו נברא, רק להועיל לאחרים בכל מה שיוכל".

נח זכה להתחיל מחדש את קיום האנושות אחרי דור המבול משום ששירת את החיות שהיו עימו בתיבה וגמל עימן חסד במשך שנה תמימה. "עולם חסד ייבנה" (תהילים פ"ט, ג'), העולם מושתת על חסד ועל נתינה, והם אלו שנותנים לו זכות קיום.

בכל פעולה שאדם עושה למען זולתו כדאי לו להרגיש שהוא זוכה לגמול חסד – גם בעל מכולת המתפרנס מחנותו גומל חסד עם הקונים, הרי הוא מספק להם מזון. הכול תלוי במחשבתו של האדם; אם ישנה את דפוס החשיבה הטבעי שאומר: "מה אני חייב לו?" "למה הוא מנצל אותי?", ויחליט לגמול חסד אמיתי עם זולתו – יוכל גם הוא להצטרף למעגל הנתינה העולמי.

אחרי שסרב פרעה לשחרר את בני ישראל, הביא עליו הקדוש ברוך הוא את מכת דם ולאחריה את מכת צפרדע. המעיין בפסוקים יראה שגם חרטומי מצרים הצליחו להפוך מים לדם ולהעלות צפרדעים, ולכן טרם הרגישו את יד ה' בשתי מכות אלו. רק במכה השלישית, מכת כינים, אמרו המצרים: "אצבע אלוקים היא" (שמות ח', ט"ו). נשאלת השאלה, מדוע התחיל אלוקים במכות דם וצפרדע ונתן למצרים פתח לחשוב שזהו כישוף, ולא התחיל מיד במכת כינים?

אומנם טמון כאן מסר חשוב: מים ודם הם שני הפכים. מים מסמלים חסד ונתינה, שהרי הם מרווים, משקים ומצמיחים; ואילו הדם מסמל הרג ואכזריות. במכה הראשונה הפך אלוקים את המים לדם, כאומר: אתם המצרים התעלמתם מהמשימה העיקרית בעולם – הנתינה. תחת זאת הפכתם את ה"מים" ל"דם"; לקחתם עם שלם, שיעבדתם ועיניתם אותו.

במכת דם העביר אלוקים מסר לעולם: תכלית הבריאה והאדם – להיטיב לזולת. אחרי הדם באה מכת צפרדע, מדוע?

קטע שנצטט מפרק שירה יענה לנו את התשובה:

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על דוד מלך ישראל: בשעה שסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: יש ברייה שבראת בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני? באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת, אמרה לו: דוד אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך. ולא עוד אלא שאני עוסקת במצווה גדולה, וזו היא המצווה שאני עוסקת בה, יש בשפת הים מין אחד שאין פרנסתו כי אם מן המים, ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני, זו היא המצווה".

אומנם הצפרדע אומרת שירות ותשבחות לאלוקים אף יותר מדוד, אבל היא מתפארת יותר בכך שהיא משמשת מזון בשביל בעל חיים אחר. כי עזרה לזולת, חסד ונתינה הם השירה היפה ביותר.

הצפרדע מסמלת הקרבה למען הזולת, ולכן טבעי הוא שאחרי מכת דם תבוא מכת צפרדע, שהרי שתיהן מלמדות אותנו את תכלית הבריאה והאנושות.