בתקופות עברו שעדיין הייתה הילה והערצה לאנשי שררה פוליטיים, נשאל סופר שהתמחה בכתיבת ספרי ביוגרפיה, מה דעתו האישית על אישים אלו, וענה בשאלה: אתם יודעים מה הבדל בין הר לשׂר? הר, ככל שאתה רחוק ממנו הוא נראה קטן, אך ככל שאתה מתקרב אליו אתה מבין עד כמה טעית בקוצר ראייתך, אצל שׂר זה הפוך!.... 

במלאות ימי השלושים לליקוי המאורות עם הסתלקותו של רבינו הגדול רבן של ישראל מרן הגראי"ל שטיינמן זי"ע חשים אנו שטעינו בו בקוצר ראייתנו והשגתנו- הר גדול היה עמנו!! בשלושים ימים אלו השׂיח בתוככי העולם היהודי עוסק במעשים המופלאים בקשת צבעים המיוחדת בהנהגתו הפלאית של רבינו הגדול  בנגלה לעיין.

נאמר בקהלת: " טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. (ז' א') יש להתבונן בפשר הקשר בין שני מושגים שונים בתכלית: "שם- שמן" שם הטוב של האדם נבנה מעבודה פנימית של הקרבה ומסירות לערכים נעלים, ואילו שמן טוב הוא בס"ה: שמן טוב!... וכי זה בא שלמה המלך ע"ה בחכמתו בא לחדש לנו?! 

שמעתי מידידי הגר"מ שטיין שליט"א לבאר על פי דברי רש"י במקום: "טוב שם משמן טוב" : יפה לאדם שם טוב משמן טוב , וביום המות טוב השם מיום הוולדו,  לכך הוקש שם טוב לשמן יותר משאר משקין  "טוב שם משמן טוב"- שמן טוב- יורד למטה שנאמר: "כשמן הטוב היורד על הזקן"(תהילים קל"ג)  שם טוב עולה למעלה שנאמר: "ואגדלה שמך". (בראשית י"ב) מה פשר הדבר ששמן יורד ושם עולה?

התשובה היא: שטבעו של השמן לצוף על כל סוגי המשקים והמאכלים. השמן נראה תמיד למעלה. אך אויב אחד יש לשמן והוא החול, כאשר יש כתם של שמן בכביש שופכים עליו חול והחול סופח את השמן ומעלימו. ע"כ כששופכים שמן על אדמה השמן מחלחל ויורד.

את זאת מלמדנו שלמה המלך ע"ה: " טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" יש אנשים נעלים המקדשים את כל חייהם לעבודת ה', עושים מעשים רבים, פעולות נעלות, במגוון רחב של תחומים רוחניים. אך הם מקפידים לעשות את הכול בצענה, עד כדי שאפילו אנשי ביתם לא יודעים עליהם. רק אלו שעמם נעשה מעשים אלו. אך כשמגיע היום להחזיר את נשמתם ליוצרם. במהלך השבעה והשלושים צפים ועולים מעשים רבים ונפלאים, שהשומעים יותר מאשר מתפעלים מהמעשה עצמו, מתפעלים מהחכמה של העושה להסתירו. לכך אמר שלמה המלך: " טוב שם טוב" כלומר טוב שם –אותם מעשים נפלאים שצפים ועולים דווקא לאחר פטירתו-  לאחר שקברוהו באדמה- מאשר שמן שהוא יורד לתוך האדמה.  

מטרת ההספדים אחת היא: "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ."(שם ז' ב') כששחים במעשים המדהימים של איש אחד ישיש וצנוע במושגים בלתי נתפסים. זה גורם למאזין או לקורא להשתוקק לגעת בשולי גלימתו ע"י הליכה בדרכו. הלב מתעורר, והחי רוצה להתרומם מהתעסקות בחיי שעה, אל חיי נצח. כל התחזקות כזו מלבד מה שהיא מועילה למתחזק היא מוסיפה לעילוי נשמתו הטהורה של רבינו הגדול נשמתו עדן.    

פרשת "וארא" פותחת בתשובת הקב"ה לטענת משה רבנו: " למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני?!" (שמות ה' כ"ב) בתשובה מבשר הקב"ה למשה על הגאולה ומצוהו להתייצב שוב לפני פרעה בדרישה חד משמעית "וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ" (שם ו' יא)

התורה מפסיקה את הדו-שיח בין הקב"ה למשה ומתחילה לספר על ייחוסם של משה ואהרון: "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם ..." (שם יד) עד שמגיעה לייחוס משה ואהרון.

שואלים המפרשים מדוע התורה מצאה לנכון לפרט את ייחסו של משה דווקא כאן באמצע עניין אחר, אחרי שכבר הלך פעם ועמד לפני פרעה? לכאורה היה מן הראוי לפרט את יחוסו דווקא בפרשת שמות כשהתורה מספרת: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב, א) שם מתוארת לידת משה. לכאורה זהו מקום מתאים יותר לכתוב מי הם אבותיו.

מיישב הגר"א נבנצאל שליט"א : (מעובד ע"י הכותב)  בנוהג שבעולם כשלאדם יש הצלחות הוא תולה אותם בעצמו, אם הצליח במבחן -זה בגלל שהוא חכם, אם הצליח במסחר- זה בגלל שהוא פיקח, וכן הלאה; ואילו כשנכשל בעניין כלשהו  אינו תולה זאת בחסרונותיו אלא באבותיו, למשל: אדם תוקפני טוען שהייתה לו ילדות קשה, כעסן - אביו לא ידע לחנך אותו, אמו צעקה עליו יותר מדי, ממילא הוא לא אשם אלא אבותיו.

לכך באה התורה ומרמזת לנו שההפך הוא הנכון: משה רבנו, כל זמן שנראה במבט אנושי כחוסר הצלחה אז דווקא  אין מזכירים ייחוסו, בתחילה הוא הורג את המצרי ונאלץ לברוח למדיין, מאוחר יותר בא אל פרעה ופרעה מכביד את העבודה. כפי שמשה רבינו עצמו מתבטא: "מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הֵרַע לעם הזה" (שם ה'כ"ג)  בהמשך הדרך בני ישראל לא שומעים מקוצר רוח ועבודה קשה. בשלב זה עוד לא מוזכרים אבותיו.

מכאן ואילך כשנראה בעין אנושית כתהליך חדש של תקווה וגאולה במעשיו של משה רבינו :עשר המכות כשבכל מכה ומכה מתפרסם שמו של הקב"ה בעולם וממילא גם שמם של משה ואהרון  עם ישראל יוצא עימו ממצרים, מן יורד להם משמיים, מתן תורה, וכו'. דווקא כאן, התורה מדגישה שההצלחות לא מיוחסות רק למשה רבנו, הן גם פרי זכות אבותיו. כמובן שכל פעילותו מוצלחת עקב גדלותו, כפי הנאמר: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד, י) אך אין ספק שגדלותו נובעת ונשענת גם מזכות אבות, עמרם קהת ולוי וכו'.

אלא שיש להתבונן בתוכן הדברים מה התועלת בהזכרת ייחוסו של כל יהודי בעוד שעיקר העבודה היא של היהודי עצמו ולא בזכות הורים וסבים גדולים?!

תפילת "שמונה עשרה" פתחת בהזכרת "זכות האבות, וכי בגלל שאבותינו היו צדיקים מגיע לנו שכר? ההיגיון אומר בדיוק ההפך; אם מביאים אדם שנתפס בגניבה לפני שופט, והלה ישאל אותו מה יש לו לומר להגנתו. ובתגובה הוא יטען שאביו היה אדם ישר וצדיק, בעל מעמד מכובד בקהילה, וודאי שהתגובה תהיה החמרת עונשו, אילו אביו היה עבריין אולי היה עוד  צד להקל בדינו בהתחשב בעובדה שלא הייתה לו דוגמה טובה, אבל עכשיו שהתברר שאביו צדיק, איזו מן טענה היא להגנתו? אם כן מדוע אנו מזכירים זכותם של אבותינו?

מיישב זאת מרן הגר"א דסלר זצוק"ל שכשאנו מזכירים זכות אבות כוונתנו היא שמשהו מזכותם מושרש בתוכנו, גם אם אנחנו רחוקים מהם מאד, יש בנו משהו מאהבת חסד של אברהם, משהו ממסירות נפש של יצחק ומשהו מאהבת תורה של יעקב. אם כן לא זכות אבות אנו מזכירים אלא זַכוּת האבות, שבזכות החלק מזַכוּת הנפש שירשנו מהם ירחם ה' עלינו.

בדרך זו מסביר מרן הגר"ח  מוולוז'ין  זי"ע את הפסוק: "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו" (משלי כ, ז) המידות הטובות שהצדיק משיג בעמל רב עוברות לבנים בירושה וקל להם יותר להשיגם משום שטבועות בהם מכוח האב. לכן למשל ישנם יהודים רבים שמסרו את נפשם על קידוש השם, תכונה שירשנו מאברהם אבינו. כיוצא בדבר ישנם הרבה שמוסרים את נפשם על לימוד התורה יומם ולילה, תכונה שירשנו מיעקב אבינו, עמוד התורה, שנטמן ארבע עשרה שנה בבית המדרש ועסק בתורה בשקידה.

כיוצא בדבר הגמרא אומרת: "אשריהם לצדיקים, לא דיין שהן זוכין אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, שכמה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף כנדב ואביהוא, שנאמר "הנותרים" אלא שעמד להם זכות אביהם" (יומא פז.) ומאידך נאמר שם: "אוי להם לרשעים, לא דיין שמחייבין עצמן אלא שמחייבין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות!  הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל אלא שחובת אביהם גרמה להן" (שם)

יוצא מכאן שכשם שהכוהנים יורשים את 'זכות' אהרון כך בני כנען יורשים את 'חובת' אביהם. ולכן, טבי עבדו של רבן גמליאל שוכב מתחת למיטה בסוכה כדי לשמוע וללמוד מתורת רבו אך לא יכול לקבל סמיכה לרבנות כוון שבא מצאצאי כנען. הגמרא לומדת מהפסוק שבפרשתנו: "וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה" (שמות ו, כ"ג) "אמר רבי אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן (שעבד עבודה זרה); אהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס"... "מכאן שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה" (בבא בתרא קט:)

מסיים הגר"א נבנצאל את דבריו רואים אנו שיש חשיבות בזכות הייחוס,  אך במקביל יש ליהודי להשתדל הוא בעצמו לקנות "מידות טובות" ו"יראת שמיים" כדי שגם הוא יוריש אותם לבניו אחריו. להמתיק את הדברים סיפר הרב שכשהגיע לתקופת השידוכים שאל את רבו מרן  הגרי"ז סלאוויציק מבריסק זי"ע על מה צריך להקפיד יותר, האם להקפיד לשאת "בת תלמיד חכם", או להקפיד לבדוק באחיה ובמשפחתה?  ענה לו מרן:  בראש ובראשונה צריך לבדוק באישה עצמה, האם יש לה מידות טובות ויראת שמיים. אמנם צריך להשתדל לשאת בת תלמיד חכם, כיון שתלמיד חכם מעביר לבתו אהבת תורה ויראת שמיים, אך זו 'מעלה'. עיקר העיקרים זה מה עשה היהודי עם עצמו בחייו.

לסיום כידוע מרן זי"ע ביקש בצוואתו שבמשך שנת האבל ילמדו לע"נ נביא ציטוט ממכתב ששלח  לבנו הגאון רבי שרגא נח שליט"א בתקופה שלמד כבחור בירושלים ת"ו, אחרי פטירת הסבתא - חמותו של מרן זי"ע:

לבני שרגא נח נ"י

"בהזדמנות שזאב שליט"א ורחל תחי' נוסעים לירושלים ובטח תראה אותם, הנני כותב אליך דברים אחדים. א' הנני להזכירך עוד פעם שתשתדל ללמוד כל יום חוק ולא יעבור לכל הפחות בערך 6-5 משניות ואין אתה יכול לשער עד כמה שזה זכות לנפטר, והנפטר פשוט שם מחכה בכיליון עיניים על כל לימוד משנה או תפילה או ברכו וכדומה כי שם אין להם לעשות מצות כלום, והם זקוקים רק לחיים, וכל מצוה מייקל את הדינים השולטים שם ומעלים אותם למדרגה טובה."

יה"ר שזכותו של רבינו הגדול תעמוד לנו ממרומים, ונכה ללכת בדרך הברורה והבהירה שסלל לנו.