טו' באב

"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים"[1]משנה זו מופיעה בסמיכות לסיכום חמשה דברים אירעו ב יז' תמוז וחמשה בט' באב, מעבר חד מימי אבל וחורבן ליום שעליו נאמר לא היו ימים טובים לישראל,

ו' תמוז תשל"ו 4 ביולי 1976 לא ישכח מזיכרונם של רבים בעם ישראל, היום בו במבצע נועז חולצו למעלה ממאה חטופים יהודים בטיסת איר פרנס וחזרו לישראל בשלום, השמחה שהציפה את הלבבות לאחר שבוע מתוח וקשה הרקיע שחקים, המפגש של משפחות החטופים עם יקיריהם איננו ניתן להמחשה במילים, אם לא החטיפה ונס ההצלה שמחה זו לא הייתה מגיעה וכגודל הנס גודל השמחה. 

בעקבות חטא המרגלים נענשו עם ישראל שלא יכנסו לארץ, מידי שנה שהיה מגיע תשעה באב מסופר במדרש [2]כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר, היה כרוז יוצא מלפני משה ומכריז, הכל ילכו לחפור. והלך כל אחד ואחד וחפר קבר לעצמו, והיה לן בה. למחר, היה מכריז יוצא ומכריז, יבדלו החיים מן המתים. והיו עומדין ומוצאין עצמם חסרים ט"ו אלף בפרוטרוט, עד שחסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון גם כן עשו כן, ועמדו כולן. כיון שראו שעמדו כולן, נתייראו ואמרו, שמא טעינו בחשבון החודש. חזרו בליל עשירי, ולנו כל אחד ואחד בקברו. למחר, עמדו כולן. עוד חזרו בליל אחד עשר, וכן בשנים עשר, וכן בשלשה עשר, וכן בארבעה עשר, וכן בחמשה עשר באב. וכיון שראו שאין אחד מהם מת, ידעו שבטלה הגזרה ועשאוהו יום טוב. וכך שנו חכמים, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים.

בטו' באב פסקו מתי מדבר מלמות, וחז"ל מציינים יום זה כיום שמחה, ישנם אירועים נוספים שאף הם מצטרפים לשרשרת אירועים אותם מציינים ביום זה .

יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה: שכן על מנת לתת לכל שבט נחלתו המיוחדת היה צורך בהפרדה בין השבטים.

יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל: לאחר מעשה פילגש בגבעה

יום שבטל הושע בן אלה פרוזדיות (משמרות) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים:

יום שפסקו בו מלכרות עצים למערכה: השמש כבר ייבשה את העצים ומכאן ואילך תשש כוחה.

יום שנִּתנו הרוגי ביתר לקבורה: לאחר גזירת אדריינוס שלא ינתנו הרוגי המרד לקבורה.

נקודת המעבר מניתוק לחיבור מחודש: בהתבוננות על אירועים אלו ניתן לומר כי המכנה המשותף שבהם זו נקודת מעבר וציון דרך, אין איזה אירוע מכונן של נס, מדובר בסיום תקופה קשה והתחלה חדשה.

ניתן היה לשאול הרי אם לא שאירע אירוע קשה ונסתיים לא הייתה כל נקודת ציון דרך? משל לאדם המציין את יום שחרורו מבית האסורים אם לא שהיה אסור הרי שהיה זה יום רגיל לחלוטין, אם לא שנגזר שימותו מתי מדבר לא היה מקום לציין את היום שפסקו מלמות, אם לא היו נאסרים השבטים מלהתחתן האחד עם השני לא היה מה להתיר ובמה לשמוח, אם לא מעשה פילגש בגבעה לא היתה סיבה לאוסרם בנישואין, ואלמלי ניצח אדריינוס בקרב וגזר לבל יובאו הרוגי ביתר לקבורה הרי שהיו נקברים כדרך כל הארץ.

בשונה מאירועים אחרים אותם מציינים בעם ישראל כחג לציון אירוע או נס דווקא כאן נראה כי אין מה לציין ובכל זאת לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים.

במדרש מתואר "עוף החול" (מנוקד בשורוק) שעולה אחת לאלף שנה לרקיע ונשרף ומתכווץ לגודל ביצה ונולד מחדש, וזאת מכיוון שבזמן שחטאו אדם וחווה בעץ הדעת האכילו כל בעלי החיים אך עוף זה לא אכל ולכן איננו בכלל העונש "ביום אוכלך ממנו מות תמות"[3], עוף זה הוא בן אלמוות, עם ישראל נמשל לעוף זה ,אין אח ורע לעם שעבר תהפוכות כעם ישראל, אך הברית שיהיו לנצח "נצח ישראל לא ישקר" היא כאותו עוף החול.

לא היו ימים טובים לישראל כטו' באב וכיום הכיפורים, ביום הכיפורים "[4]כי ביום הזה יכפר עליכם" זה היום בו עם ישראל מתנקה מכל עוונותיו ומחדש את הברית עם הקב"ה, בטו' באב מתבררת הברית עם הקב"ה אין זה קשר זמני בר חלוף, הדבר הזמני שהוא בר חלוף זהו העוון אך המצב הטבעי הוא הקשר, אנו מציינים ביום זה סיום אירועים כואבים אך הם בני חלוף, הם זמניים אך הברית היא נצחית, יום זה נתייחד לציין את החזרה לשגרה של הקשר הרציף בין האלוקים לבין עם ישראל, משנגזר על עם ישראל למות במדבר היה זה עונש חמור ביותר אך משנסתיים אנו חוזרים למצב הטבעי שלנו המצב של ברית נצח, משנתנו הרוגי ביתר לקבורה שוב מסתיימת תקופה וחוזרים למצב הקשר, גם בעם ישראל ישנם תקופות של פירוד בין השבטים אך אנו מציינים את היום שמציין את המצב הטבעי אחדות.

אין בעם ישראל חורבן ותקומה, אלא מעולם לא חרב כשם שעוף החול איננו מת אלא משנה צורה אך זהו אותו עוף החול כך עם ישראל חי וקיים,

שמחה מתעוררת אצל האדם במפגש של התחדשות, (לפגוש אדם מוכר בשדה התעופה במדינה זרה) וכגודל החסר גודל השמחה אך טו' באב מלמדנו כי עלינו לשמוח כל יום מחדש שמחה על עצם קיומנו הנצחי המתחדש כעוף החול.

[1] משנה תענית פרק ד משנה ח

[2] מדרש שמואל פרשה לב

[3] מדרש רבה בראשית פרשה יט פסקה ה האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול הה"ד (איוב כט) וכחול ארבה ימים דבי רבי ינאי אמרי אלף שנה הוא חי ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקנו ושורפתו ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים וחי ר' יודן בר"ש אומר אלף שנים חי ולבסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטין ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים:

[4] ויקרא טז' ל