"מדוע רק בבני ברק האמהות לא דואגות בזמן מלחמה? מדוע רק אנחנו צריכות לשבת מסביב לשעון מול הרדיו ולא לנשום עד לסיום החדשות?" שאלה המרואיינת בגלי צה"ל ערב יום הזכרון לחללי צה"ל.

ובכן חברים... אינני מבקש לבוא בפולמוס עם מרואיינת זו כיון שכאשר בענייני רגשות עסקינן בטל טעמו של דיון. למה רגשות? משום שגם המרואיינת הנכבדה וגם אנחנו יודעים היטב שאמהות רבות אינן דואגות בזמן מלחמה וזאת חרף העובדה שהן אינן גרות בבני ברק כלל וכלל אלא ברמת אביב, הרצליה פיתוח או קיסריה. כן, כן, גם אימותיהם של חיילי המשרדים "הג'ובניקים" אינן דואגות בזמן מלחמה שכן מה כבר יכול לקרות להם? ואם תאמרו "כן אבל בכל זאת הם משרתים ו"אתם" לא" אשיב כי אמת אתם דוברים אלא שבטענה זו יצאנו מכלל דיון בנושא ה"דאגות" ונכנסנו בדיון ה"תרומה למדינה" וזה כבר סיפור אחר לגמרי.

גם בשאלה הנצחית "מדוע החרדים לא עומדים בצפירה?" אינני מעוניין לעסוק, הן בגלל שכבר עסקו בה רבים וטובים ממני והן בשל העובדה הזניחה שנוהג אני לכבד את זיכרון הנופלים ועומד אני בצפירה לזיכרם כשאר הבריות וזאת על אף שלדעתי ישנה דרך יהודית מזו להנציחם. כל שאומר בעניין זה הוא שמי שחושב שאי העמידה בצפירה לזכרם של חללי צה"ל מלמדת על אדישות לכאב המשפחות השכולות מעיד על עצמו כי אינו מבין דבר וחצי דבר בטבעה של הנפש היהודית.

מחיר המדינה

סמיכותו של יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות למדינת ישראל כנראה אינו מקרי. אינני יודע מדוע החליט על כך מי שהחליט אך סמיכות זו, בכוונת מכוון או במקרה, מציבה מידי שנה את המחיר הנורא מול התמורה, את השכול והיגון מול התמורה. סמיכות זו מוסיפה ליום הזיכרון לחללי צה"ל מימד נוסף, את החשבון. לא חשבון של איפה מתים יותר ואיפה פחות שכן איה המאזניים שבכוחן למדוד את משקל דמו של חלל. החשבון של ערב יום הזיכרון הינו חשבון הכדאיות, דהיינו האם כדאית היא מדינת ישראל שישלמו אזרחיה בעבורה מחיר דמים זה?. האם אין מקום טוב יותר ממנה ובמחיר זול יותר? האם לא עדיף לחיות במקום בו צעיר בן 22 כבר סיים את חוק לימודיו בדרך לתואר אקדמאי לעומת בן גילו הישראלי השוכב במארב רק כדי שאתם ואני "רק" נוכל לפתוח את העיניים בבוקר. האם עדיפה מדינה המדממת זה יותר משישים שנה על מקום בו יוצאים האזרחים להפגנות על העלאת מחירם של בולי האספנות?.

אם לפני כמה עשורים לא היה איש מהרהר אחר מחירה הגבוה של המדינה אותו נדרשים אנו לשלם, כיום זה כבר סיפור אחר לחלוטין. כיום לא רק ששאלה זו מקננת בליבם של אזרחים רבים אלא שאף נאמרת היא בפומבי ובקול רם. שאלות אלו הן שגורמות למספר לא מבוטל מאזרחי ישראל לאסוף את מיטלטליהם ולצאת אל עונת הנדידה היהודית הנצחית - אל הניכר.

לונדון מחכה לו

במאמרו "הילדים שבניכר – על כנפי היאוש" מציג העיתונאי ירון לונדון את עמדתו בנושא זה ביושר ובהגינות על אף שאני ושכמותי מוצגים במאמרו באור שלילי ולמרות שתרומתנו לעיצוב מסקנתו הינה משמעותית."... לרבים ממכריי ילדים שהשתקעו הרחק מכאן וכבר לא ישובו. זה מכאיב לי, אבל אין לי מה לומר להם. רשאי אדם לקבוע את מרכז חייו במקום בו הוא מוצא את אושרו ורווחתו. לעומת זאת מחרידה אותי תגובתם של מכריי להגירת ילדיהם. יש מהם המצרים על כך שנכדיהם יהיו אמריקאים, צרפתים או גרמנים, אבל גם יש לא מעטים המרוצים מן העובדה שצאצאיהם נפטרו מן הקשר הנואש למולדת הזאת, ההולכת ומתכערת. הם מרוצים ולא טורחים לצעף את שמחתם באנחות צבועות. "מה הם אשמים?" אומרים לי, "מה הם אשמים שאמי ואבי טעו ביעד ההגירה?" אני הפכתי לקרבנה של הציונות אבל למה עלי להעניש את ילדיי ונכדיי?".

כן, כן, הדברים צריכים להיאמר על אף הקושי לאומרם:עבור ישראלים רבים, ודווקא מן המצליחים שבהם נתפשת ההוויה הישראלית כגזירתו של מר הגורל. הפרנסה קשה, השלום רחוק, המלחמה הבאה מובטחת, עוצמתם הדמוגרפית של החרדים תרושש את הכלכלה, מסתמנים אותות חזקים של פאשיזם והמיעוט הערבי מנוכר... השאלה איננה מדוע ללכת מכאן, אלא מדוע כה רבים בוחרים להדבק במקום הזה למרות שיש ביכולתם לעקור... אשקר אם אומר שרק כאן יוכלו להגשים את עצמם עד למיטב. לא אומר להם כי הם חייבים לשלם בעתידם תמורת הקורבנות שהקריבו אבותיהם כדי להיאחז באדמה הזאת".

למרות הכאב בו נכתבים בדבריו מודה הוא כי מחירה של המדינה גבוה מידי שכן ישנם מקומות טובים יותר לחיות בהם. נכון, אפשר להתווכח איתו, אפשר גם להעליב, אבל כל אלו לא יעמעמו את עוצמת שאלתו ואת הבהירות בה הוא מציג אותה ואף לא את מסקנתו הישרה והנוקבת. מה שעצוב בדבריו הוא שפעם בתקופה בה לא הכול היה שפיט ובג"יץ הכול היה אחרת.

במלחמת יום הכיפורים מיד לאחר הקרב העקוב מדם לכיבוש החרמון ראיין כתב הטלוויזיה הישראלית מיכה לימור את הלוחם בני מסס ז"ל. כשנשאל מדוע הסתער קדימה, השיב מסס בתום ובפשטות: "אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה".

הבנתם חברים?... ככה... פשוט... "אמרו לנו" וזהו, בלי שאלות בלי חשבונות. מה קרה לנו? כיצד זה הפכו "העיניים של המדינה" בתוך דור אחד בלבד ל"מה הם אשמים שאבי ואימי טעו ביעד ההגירה"? זו השאלה שיש לנו לשאול עת סופרים אנו את ה"מחיר" הנורא.

אתם כמובן יכולים להקהות את שיני ולומר "מי שמך שר ושופט עלינו" וכי נמנה אתה על ה"משלמים" והרי חרדי אתה ומה לך ולשאלת ה"מחיר"? . ובכן... נכון, מודה ומתוודה אני – חרדי אנכי מבטן ומלידה ועל אף שבמקרה נמנה אני על "המשלמים" ולצערי גם מבין אני ב"מחיר" אינני משתמש בזכותי זו כדי להביע את דברי שהרי רבים מן הציבור עליהם נמנה אני אכן אינם "משלמים" במטבע זו אלא באחר . על כן במקום לעסוק ב"מי אתה שתטיף מוסר" וכו', ראוי שנעסוק בדברים לגופם שאם אמת יש בהם מה טעם לעסוק במי שאמרה?

טעותה של הציונות

עם לידתה ניסו הוגי הדעות הציוניים לשוות לה אופי אידיאולוגי ואפילו דתי. לדבריהם אין הציונות מסתפקת בהקמתו של "בית לאומי" בלבד, הציונות אינה אמצעי אלא מטרה. היא לא נולדה רק כדי לשפר את איכות החיים של מאמיניה. עשוה יוצריה לערך ולא לצורך. אלא שטבעם של ערכים אנושיים שמבוססים הם על צרכים וככל שימלאו ערכים אלו צרכים רבים יותר כך ירבו מאמיניהם.

בנסיבות הזמן והשעה הבליטו ראשי הציונות בעיקר את הצורך בהקמת המדינה היהודית. עם ישראל מפוזר היה בין העמים ועקבות השואה הפך ערך הקמת הבית הלאומי לצורך ממשי. בראיה לאחור זניחתם את שאר מטרות הציונות לטובת הקמת המדינה הייתה בעוכריהם שכן לא השכילו לחזות את העתיד לבוא. משהוקמה המדינה והוגשם הרעיון הציוני ניצבה הציונות האידיאולוגית בפני שוקת שבורה שהרי כבר הגשימה את מטרתה ומה הצדקה יש לה?. כך הפכה הציונות מאידיאולוגיה מגשימה ויוצרת למשמרת בלבד. אלא ששימור מעצם מהותו עוסק בשימורם של צרכים ולא ביצירת ערכים.

אידיאולוגיה ערכית טבעה שמוכנים בניה להקריב את נוחותם עבורה, אידיאולוגיה נהנתנית לעומתה אין כוחה אלא כאשר ממלאת היא את צרכיהם של מאמיניה, כשתחדל ממילוי צרכיהם תהפוך לנטל באשר סבל היא גורמת לנושאיה ולא הנאה.

כל עוד הבינו הלוחמים כי מדינת ישראל היא ערך ולא צורך, נכונים היו להסתער ולהקריב את חייהם עבורה ולו משום שנאמר להם שהחרמון הוא "העיניים של המדינה". משהפכה מדינת ישראל למדינת נוחות התהפכה הקערה על פיה, שכן, אם בעינייני נוחות עסקינן יש לנו לבדוק האם שווה הנוחות את ההקרבה שאנו מקריבים על מזבחה, ומשמתברר כי אכן ישנם מקומות בהם נוח יותר עולה השאלה - מדוע להקריב קרבנות שווא למולך המדינה? כך נולדה לה המחשבה "מה הם אשמים שאבי ואימי טעו ביעד ההגירה".

זהו טבעם של ערכים אנושיים, לוקים הם בזמניות ולא ניתן להנחילם מדור לדור, שכן דור דור וערכיו דור דור ושאיפותיו. אם נועדו הערכים לשרת את צרכי הדור זכות יש לו לכל דור לקבוע את ערכיו בעצמו.

אם הנוחות והכדאיות הם המנחים את חשיבתנו המודרנית אין לנו אלא לחשב חשבונה של המדינה ולתהות, האם יש טעם להלחם ולהגן על מדינה רק בגלל טעותם הטראגית של הורינו. האם בגלל שאבות אכלו בוסר שיני בנים תיקהנה?. אין ספק חברים, אם הנוחות היא המכתיבה את חיינו ואת קבלת החלטותינו ברור לחלוטין שישנם מקומות נוחים יותר לחיות בהם שהרי אין לך "ערך" אנושי שכדאי הוא שימותו בני אדם בעבורו.

גרין קארד לכל דורש.

האם מבקשים אנו לחיות כאן רק משום שנולדנו כאן? הבה נבדוק. נשאל נא את עצמנו מדוע חיים אנו כאן בארץ ישראל ולא... בארצות הברית למשל. האם בחרנו בכך? לא. אם כן מפני מה אנו חיים כאן? משום שנולדנו כאן. עכשיו לשאלה הבאה... אם היינו מקבלים אשרת עבודה או אזרחות אמריקאית האם לא היינו אורזים ויוצאים לדרך חדשה? אממ... ובכן לא כולם, נכון. מדוע? מפני ש"זו הארץ שלנו" מפני ש"בית לא מחליפים" מפני ש"כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדי" גם זה נכון מאוד.

עתה הבה נסכם. אם כל סיבת היותנו כאן ולא בארצות הברית הינה "כאן נולדתי" או "אין לי ארץ אחרת" כיון ש"בית לא מחליפים" או "זו הארץ שלנו" או כל התשובות נכונות. מה היה קורה אילו נולדנו בארצות הברית האם היינו עולים לארץ ישראל? כנראה שלא, מדוע? משום ש"כאן נולדתי" בארצות הברית ו"אין לי ארץ אחרת" מלבדה משום ש"בית לא מחליפים" ובגלל ש"זו הארץ שלנו", כל התשובות נכונות. הבנתם חברים?

צדקו בהחלט חבריו של ירון לונדון בטענתם כי חיים הם כאן רק בגלל הוריהם שטעו בבחירת היעד המועדף להגירה. אם נוחות אנו מחפשים עדיפה ארצות הברית על מדינת ישראל כיעד הגירה. אלא שאם הם צודקים ניצבים אנו בפני מסקנה נוראה. מסתבר שמותם של חיילי ישראל בהגנתם על מולדתנו היחידה אינה אלא מוות ב"טעות" לדברי חבריו של ירון לונדון הם נהרגו רק בגלל טעותם הנוראה של הוריהם וזהו ללא ספק מחדל הדורש חקירה מחשבתית מעמיקה.

אם כל חפצנו בנוחות הרי שאין כל הצדקה למחיר הנורא אותו שילמנו, משלמים וכנראה נמשיך לשלם ח"ו. אם את תרבות האומות מבקשים אנו לאמץ מדוע שלא נאמץ גם את מדינתם? היא הרי נוחה יותר הלא כן? אלא מה? זרים נחשב בה? אל תדאגו זה יעבור תוך דור או שניים ומה לא עושים הורים "בשביל הילדים"?.

אמר לי פעם בחור צעיר שהשתתף בהרצאתי על זהות יהודית – "את האמת? אם הייתי חי בתקופת גירוש ספרד הייתי מתנצר!. בעיני הדבר החשוב ביותר הוא לחיות!". אם אין דבר חשוב יותר מלחיות אין חשוב מנוחות החיים ואם כך אין מדינת ישראל המקום הטוב ביותר לחיות בו.

ללא יהדות מאבדת מדינת ישראל את צידוקה המוסרי ואף את זכות קיומה. ניתן לומר שאם היו אבותינו עורכים את חשבונם כחשבוננו, לא זו בלבד שלא היו עולים לארץ ישראל אלא שאף מדינת ישראל לא הייתה קמה.

בדורות שעברו עת נשאלו יהודים שהפנו עורף לאומתם ודתם מדוע בחרו להמיר את דתם הם השיבו כי אין הם מוכנים לשלם את מחירה הגבוה של היהדות, כיום מסרבים נכדיהם לשלם את מחיר מולדתם אותה קבלו מהוריהם על מגש של כסף ודם.

מי שמסרב לשלם את מחיר יהדותו סופו שיסרב לשלם את מחיר מדינתו ולהפך.