את פרשת "וזאת הברכה" קוראים בשמחת תורה. ביום זה אנו מסיימים את קריאת חמשת חומשי התורה ומתחילים לקרוא שוב מ"בראשית". ביום זה עורכים בכל קהילות ישראל הקפות ושמחים בשמחת התורה.

מה פשר שמחה זו המקיפה את כולם? שמחה שבה זקנים וצעירים חוברים יחדיו לחבוק את ספר התורה ולרקוד עמו ללא הפוגה, שעות ארוכות?

ידוע לכולנו כי ספר התורה הוא התשתית לחוקת האומה, המעצב הטמיר של נפש העם, והוא זה שהעניק לעם את טעם קיומו המופלא. דומה, כי הקשר הנפשי  לספר התורה, הסוחף ומלבב בו זמנית - מיוחד הוא ואין שני לו.

בכל קהילה יהודית בעולם תפגוש ביום זה את ההמונים המתאחדים מסביב לשמחת התורה. רוקדים מעגלים מעגלים וספר התורה בתווך. רוקדים בבתי כנסיות, ואם צר המקום מהכיל את המתכנסים, רוקדים בחצרות בתי התפילה, ולעתים זורמת ושוטפת השמחה גם את החוצות, את רשות הרבים.

גם בעבר האפל, בשעות מצוקה קשות יותר, תחת יד נוגשים וסבל לא ייאמן, גם בתקופת אסון האסונות שניתך על עמנו לפני שני דורות, רקדו ושמחו עם ספר התורה. בספרי הזיכרונות מהשואה מתואר כיצד חגגו חג זה בגטאות, ביערות, ואפילו במחנות ההשמדה.

נביא את אחד הסיפורים המרגשים המוכיח על הקשר העמוק שנוצר בין היהודי לתורה. קשר שבא לידי ביטוי עז בריקודים העזים ביום שמחת תורה עצמו.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה כשפלשו הרוסים לליטא, נערך מצוד אחרי רבי חיים זייצ'יק, ראש ישיבת בוצ'אץ'. הוא נתפס, נכלא ונשלח לסיביר, למחנה כפייה.

הוא היה נמוך קומה, שברירי ורפה כוח. רק פניו קרנו ועיניו זהרו. במחנה העבודה היה עליהם להרכיב שלושים ושישה טנקים ליום, בקור מצמית ובאצבעות קפואות, כשהם ניזונים מחצי כיכר לחם ליום וממים במשורה שהובאו מנחל רחוק.

ככל שהעבודה תחת שבט הנוגשים היתה קשה, היא נחשבה קלה יחסית לעומת נשיאת דליי המים מן הנחל, שהיה מרוחק כשלושה קילומטרים והוליכו אליו שבילי יער בוציים. להפתעת כולם, התנדב רבי חיים, הנמוך והחלש, לשאוב את המים ולשאתם אל המחנה.

מדוע עשה זאת? משום שמעברו האחר של היער היה כפר. עובדי הכפייה הוזהרו באיסור חמור שלא לפקוד את הכפר ולא ליצור קשר עם יושביו. שואבי המים הצטוו לשוב בתוך פרק זמן שלא יותיר להם שהות לסור לכפר. אבל רבי חיים, הנמוך והחלש, רץ בכל כוחו עם הדליים הריקים אל הכפר שבקתותיו פזורות היו על פני שטח נרחב. רץ מבקתה לבקתה, מגיע אל הפתח – ומסתלק במהירות, באכזבה, משלא מצא את אשר חיפש. ממשיך לבקתה הבאה, ומחפש גם שם סימן למזוזה. מששיער שתם זמנו, חזר אל היער מאוכזב, מילא את הדליים ושב עימם למחנה, לסיבוב נוסף.

פעם האירה לו ההצלחה את פניה. בבקתה מרוחקת מצא מזוזה. ביד רועדת נקש על הדלת. זו נפתחה כדי סדק צר. בעלת הבית סקרה בחשדנות את הזר: מזה רעב, שערו מגודל, לבוש קרעים, עובד כפייה נמלט. פחדה, אבל הלב היהודי גבר על הפחד. הושיטה לו כיכר לחם, אוצר של ממש.

להפתעתה, דחה הלה את המתנה ופרץ בבכי סוער: "יהודי אני", ייבב, "איני רוצה לחם, אני רוצה ספר..."

נבוכה האישה וקראה לבעלה. שמע הלה ואמר: "יש עימי בבית ספר יהודי אחד. הוא כל יהדותי, הוא אוצרי, סגולה ושמירה. לא אוכל לתיתו לזר!"

בכיו של הזר התעצם: "רחם עלי", התחנן, "תן לי דף אחד. אל תדחה אותי..."

יהודים, רחמנים הם. הלך בעל הבית והביא את כרך הסגולה היקר. עיניו של רבי חיים ברקו. "רואה אתה", אמר ליהודי, "יש כאן שתי מסכתות בכרך אחד, נדרים ונזיר. תן לי מסכת, ותשאיר ברשותך מסכת שלמה!"

רגליו היו קלות כשנשא את שני דליי המים המעיקים. יש בעבור מה לחיות! כדאי לעמול בפרך יום שלם כדי להסתגר בסופו של יום עם הדפים הקדושים ולשננם בעל פה. לומד היה בעל פה ומשנן את תלמודו בדרך לנחל ובחזרה. לא היה מאושר ממנו, אך אחת ידע: עליו לנצור את סודו מכל משמר. אם יגלוהו האסירים, יפקיעו ממנו את אוצרו. מעשנים היו ניירות כתחליף עלוב לסיגריות...

הגיע ליל שמחת תורה. היכן בית הכנסת המלא אורה? היכן הילדים העולצים? היכן היהודים הנכבדים עם ספרי התורה? היכן הבחורים שהתלהבותם סוחפת את כולם?

אבל מדוע עולות הדמעות בעיניו? הן זמן שמחתנו הוא, וגם פה, בגולאג, יש לו ספר תורה משלו! באהבה מישש את הדפים שתחת חולצתו, קם לעיני הגויים המשתאים והחל לרקוד, עורך הקפות משלו: "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו..."

זהו חג הספונטאניות היהודית, פרץ של מעיין רגש נעלם, המפכה אי שם במעמקי נשמת העם. ההסבר למופע זה, החובק את נפש האומה, טמון במילה אחת: אהבה. וכך אמנם מצאנו בתלמוד: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח') - "אהבה זו תורה" (סוטה כ"א).

מקורה של אהבה זו הוא לא בחשבון הקר, בניתוח הריאלי או בהסקת המסקנה ההגיונית. האהבה הינה הידיעה האינטואיטיבית הברורה, הלוחשת בלב האדם את מילת הקסם: "זהו זה".

התורה היא אפוא היהודי עצמו. בלשון הנביאים ובלשון חז"ל הושוותה התורה ל"כלה". היא המרווה את צימאונו, היא השלמתו ההכרחית. עובדה זו אושרה בכל הדורות על ידי לומדי התורה. היא מוכחת בחוסר רצונם להתנתק מלימודה גם לאחר שעות לימוד ארוכות, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות - גם באפלת הגטאות. לומדי התורה יודעים, חשים ומרגישים שהתורה היא בעבורם הרבה מעבר לפרקים בעבר העם או רשימת חוקים. הם יודעים כי היא החיים עצמם. לכן, פורצת האהבה מליבם והיא המולידה את השמחה.