משה רבינו נפרד מעם ישראל. דרך העולם, כאשר אדם נפרד מחברו, אב מילדיו או מנהיג מנתיניו- מתוך דברי שלום ואהבה הם נפרדים. אולם אם נטה אוזנינו לדבריו של משה רבינו בזמן פרידתו, נגלה שדברים קשים כגידים הוא מטיח בהם:
"ויצו משה את הלווים נושאי ארון ברית ה' לאמר. לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם, והיה שם בך לעד. כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה', ואף כי אחרי מותי. הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה, ואעידה בם את השמים ואת הארץ. כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם, וקראת אתכם הרעה באחרית הימים, כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם" (דברים ל"א, כ"ה-כ"ט).
בדברים אלו מבקש משה להרתיע את עמו מן החטא. הוא מתנבא כי בעתיד הם עתידים לחטוא ולהיענש קשות על כך. הוא גם מבקש להעיד בהם את השמים ואת הארץ על כך שהזהירם. משה מבקש להורות להם את גודל האסון שהוא מזהירם מפניו. אולם מהו אסון זה, עדיין לא מבואר.
באמצע הפרשה נקטעים דבריו של משה רבינו, והקב"ה מורה לו את עתידו של העם היהודי:
"ויאמר ה' אל משה, הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו. וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם, והיה לאכול. ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים. ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו, זבת חלב ודבש, ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי. והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו, כי ידעתי את יצרו, אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי" (דברים ל"א, ט"ז-כ"א).
הקב"ה מלמד את משה מספר אמיתות: א. עתיד העם היהודי לנהות אחר אלוהי העמים. ב. לא זו בלבד שירעה ב"שדות זרים", אלא שימאס בברית שכרת עמו הקב"ה בסיני. ג. בעקבות מעשים אלו יעזוב הקב"ה את העם היהודי לגורלו ולא ישגיח עליו. מצב זה קרוי "הסתר פנים". "הסתר" זה יוביל ל"רעות רבות וצרות". יש לציין כי הגדרה חריפה זו אין לה אח ורע בתנ"ך, ומכאן שרעות אלו, חלילה, עד לב השמים גובהן. ד. בעקבות אסונו יאבד העם היהודי את אמונתו בבורא, ויאמר: "הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ה. הקב"ה מדגיש באוזניו של משה שלמרות טענתו של העם על שעזבו ה', אין הדבר נכון. הסתר פנים זה מקורו במעשיו של עם ישראל. הסתר הפנים מסוגל להתהפך לטובה. ו. הקב"ה מצווה את משה לכתוב את הדברים וללמדם את בני ישראל כדי להזהירם.
איני יודע אם בדברים אלו התכוונה תורתנו לשואת אירופה הארורה, אך עם זאת, יש בפרשה זו ללמדנו על החוקיות הרוחנית שבה נוהג עימנו הבורא.
יש הבדל בין עונש הבא על חטאי היחיד לבין עונש הבא על חטאי הרבים, כפי שנאמר: "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי... לא יאבה ה' סלוח לו... ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה' את שמו מתחת השמים" (דברים כ"ט, י"ח-י"ט). חטאו של היחיד אינו פוגע בכלל ישראל, אלא בו בלבד, ככתוב: "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל, ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה" (דברים כ"ט, כ'). לעומת זאת, חטא הרבים גורר עונש קיבוצי כללי.
אולם גם חטאי הכלל אינם עשויים מקשה אחת. יש להבחין בין חטא ציבורי שאינו פוגע באושיותיו של העם, לבין חטא לאומי המסכן את המשך קיום האומה. בעוד שעל חטא מהסוג הראשון אפשר שיסלח הבורא "כי לכל העם בשגגה", הרי שעל חטא המסכן את קיומה של האומה היהודית, אין הבורא מאריך אף ועונשו חמור מאוד. כדברי הנביא: "והעולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאום ה' אלוקים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה בחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ', ל"ב-ל"ג).
שתי סכנות אורבות להמשך קיומו של העם היהודי. האחת – התבוללות רוחנית, והשנייה – התבוללות לאומית. ניתן לקבוע בכאב כי שתי תופעות אלו ליוו את העם היהודי בשנים שקדמו לשואה. אם ברלין שימשה כבירת ההתבוללות התרבותית, שימשה וורשה כבירת ההתבוללות הדתית-רוחנית (אנצי' עברית, ערך ורשא).
רבי אלחנן וסרמן הי"ד, שנרצח עם תלמידיו ב"פורט התשיעי" בקובנה, כתב ערב מותו: "בימינו אלה בחרו להם היהודים בשתי עבודות זרות, אשר להן יקריבו את קורבנותיהם, הרי הם הסוציאליזם והנציואליזם. את תורת הנציואליזם (הלאומיות) ניתן להגדיר כ"נהיה ככל הגויים…". ברור כי שיטה זו נחשבת כעבודה זרה עפ"י דעת תורה. בשמים הרכיבו את שתי העבודות לאחד – נציונל סוציאליזם… ויצרו מהן מטה זעם החובל ביהודים בכל קצוות תבל. הטומאות שסגדנו להן, הן החובטות בנו"...
הנבואה החלה להתגשם לפני כ-150 שנה ע"י נושאי השכלת ברלין. הסתירו את הסיסמה תחת האימרה: "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך". לא ארכו הימים ופרי השיטה הזו גמל ובשל והבנים המירו את דתם.
בסיסמה זו היה משום חתירה תחת יסודות התורה. התורה הזהירה את היהודי על התבדלות גמורה בכל אורח חייו מהעמים אשר סביבותיו: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ'). המשכילים עמדו בשלהם "ככל הגויים". אמר הקב"ה: "היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים… חי אני נאום ה' אלוקים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". ה' יתברך יתחיל את העונש ביד חזקה. אם יעמוד העם במריו, תבוא גם ה"זרוע הנטויה", אם יוסיף העם ללכת בדרך החטא, תבוא, חלילה, "החמה השפוכה".
לנוכח התגשמות העונשים, אנו מצפים ומייחלים שתבוא גם הגאולה השלימה שבה יירפאו כל חטאי הדורות.