מהי משמעות המושג ''יצר הרע'', המהלך עלינו אימים?

אי–שם בתוככי נפשו של האדם קיימים שני יצרים חיים ותוססים: היצר הטוב והיצר הרע. הם מנהלים ביניהם מלחמה מתמדת, עקבית ובלתי מתפשרת, על השליטה בנפשו של האדם, מלחמה על הזכות לנתב את התנהגותו. אמנם אין ביכולתם להביא להכרעה סופית במלחמה זו. האדם "בעל "האכסניה" הוא האחראי על התוצאות הסופיות של הקרב ובידו לסייע לאחד מהם לגבור על יריבו. הוא מצווה לתמוך ביצר הטוב, לעודד אותו ולמסור לידיו את השלטון המוחלט. שני יצרים אלו אינם ביולוגיים, ומלחמתם אינה מנוהלת בהתכתשות הדדית. אף האדם עצמו אינו גוף שלישי העומד מחוץ למלחמה וצופה בה כמשקיף. האדם עצמו מעורב באותו מאבק, והוא נמצא בחזית הקרב. כשם שישנן בגוף האדם מערכות שונות: מחזור דם, עיכול, נשימה ועוד, כך קיימת מערכת נפשית נוספת: מערכת הרצון, התשוקה והתאווה. מערכת זו אינה ביולוגית, היא יצרית, אך גורמיה, תוצאותיה והשלכותיה הן ביולוגיות מובהקות. התאווה למזון, לדוגמה, היא מערכת יצרית, אך היא נוצרת בשל צרכים ביולוגיים – הצורך לספק לדם את הדרוש לו. תוצאותיה אף הן ביולוגיות – המשך בניין התאים וקיומו של הגוף. על לפי מבט זה היצר אינו רע במהותו, כפי שחושבים, נהפוך הוא: הוא טוב מאד, בלעדיו אין קיום לגוף האדם ואין המשך למין האנושי! ואכן, כך אמר רב שמואל בר נחמן על הפסוק: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א', ל"א): "'והנה טוב' – זה יצר טוב, 'והנה טוב מאד' – זה יצר רע... שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית, לא נשא אשה, לא הוליד ילדים, ולא נשא ולא נתן" (בראשית רבה פ"ט). אם כך הוא הדבר, מה לנו כי נלין על המערכת היצרית? למה מכונה היצר בשם "רע"? מדוע מעודדים אנו מלחמה נגדו? לסילוק קושי זה עלינו להסביר, כי דרכם של אותם יצרים, רצונות ותשוקות היא להפריז בדרישותיהם, ולבקש הרבה מעבר למידה הדרושה להם לצורך קיומם. אין הם יודעים שובע. במיוחד כמהים הם לדבר איסור. אם הדרישה והתשוקה חורגות מן המידה הסבירה או שהן מספקות את עצמן בדרכים הנוגדות לרצון הבורא – תיקרא דרישה זו בשם "רע", והיצר הוא איפוא "יצר הרע". לעומת זאת, אם הדרישה או התשוקה מרוסנות, ואינן חורגות מן המידה הנדרשת וגם מספקות את צרכיהן בדרכים נכונות – תיקרא דרישה כזו בשם "טוב". לדוגמה, אדם שהגיעה שעתו לאכול, אין ביצר האכילה שלו כל מעשה רע. צורך גופני הוא, והוא מהווה חלק ממערכת הקיום של האדם. מבחן היצר לטובה או לרעה יבוא לידי ביטוי בדרך שבה מספק האדם את צורך האכילה שלו. אם הפריז בסיפוק צרכיו או אכל מאכלים אסורים – הוא הפנה את יצר האכילה לכיוון לא טוב. לעומת זאת, אם אכל במידת הצורך, קיים את הלכות הסעודה ומזונו היה כשר, הרי לפנינו "יצר הטוב"! כמו כן, אם בעת סעודתו יכוון במחשבתו כי הוא סועד את ליבו כדי שיהיה בכוחו להמשיך לעבוד את הבורא ולקיים את מצוותיו - הפכה בכך אכילה זו עצמה לעבודת קודש, והיצר הטוב התעלה לדרגת "עובד ה'". מאבק זה שבין היצר לבין השכל, אינו מצטמצם לתחום קיום מצוות הבורא בלבד. הוא קיים בכל תחום שבו קיימות דרישות גופניות, הנוגדות את דרך הישר. אדם הנוהג, לדוגמה, במכונית בדרך טובה ובטוחה, עלול לפתח אי שם בתת הכרתו ויכוח נוקב בין היצר לבין התבונה והשכל. היצר מבקש להאיץ במכונית ולהגביר את המהירות מעבר למותר, ואילו התבונה, דהיינו, היצר הטוב, תנסה לעצור בעדו. בשעה שהראשון יטען: "תן לי ליהנות" , יזהיר השני לעומתו: "סכנה!" פעולתו של היצר הטוב מקיפה מאד. הוא אינו עוסק רק בהגנת הגוף ובלימת הידרדרותו מפני אויבו הרע, הוא נדרש גם להפעיל את איברי הגוף לקיום המצוות וליצור מוטיבציה לעשות את רצון הבורא. בתחום זה קיימת עדיפות ברורה לפעילותו של היצר הרע על פני יכולתו של היצר הטוב. פרט זה ניתן להסיק מניסוח דבריו של התנא בן עזאי (אבות ד', ב'): "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה". מהניסוח המדוקדק משתמע, שהמצוה נמצאת, בדרך כלל, בריחוק מן האדם, שהרי עליו לרוץ לקראתה. לעומת זאת, העבירה נמצאת בתחומו של האדם, ממש בסביבתו, ועליו לברוח ממנה. נוסיף לכך גם את העובדה, שהיצר הרע מקביל לנטייתו הטבעית של הגוף, ואילו היצר הטוב אינו אלא תוצאה של יוזמה, רצון ומחשבה מאומצת. עתה נבין כמה קשה היא עבודתו של היצר הטוב. לא לחינם הוכתר מי שממליך על עצמו את היצר הטוב בתואר הכבוד (תמיד ל"ב, א'): "איזהו גיבור - הכובש את יצרו". אם יתעצל האדם להילחם בתאוות המופרזות ויניח לגוף לפעול כאוות נפשו – תשגשג מאליה הנטיה לכיוון הרע. ככל שתלכנה ותגברנה נטיות הגוף ללא פיקוח וללא מעצורים – תחול לעומתן נסיגה מתמדת בתגובה השכלית, ההגיונית. כל התרשלות בבלימת היצרים הרעים מזמינה בהכרח דרישות נוספות מצד הגוף. ההרגל לפעילות שלילית נעשה לתופעה של קבע, וההסתגלות לחיים של חטא, נעשית טבעית, נוחה ורצויה.