מהו ייחודו של האדם?

קיים באדם חיבור מפליא של גוף עם נשמה. כלי ביטויה של הנשמה יכולים להעלות את האדם לשיאים בתחום הרוח על ידי בחירה חופשית שהיא מיוחדת לאדם, אולם כוח בחירה זה עלול גם לדרדר את האדם למעמקי שפל מוסרי, אם ייתן לצד החומר שבו לגבור על הרוח.

דברי ימי האנושות יודעים לספר על אישים שהתעלו לפסגות רוחניות כה גבוהות, עד שמעשיהם ואישיותם מהווים נושא להערכה ולהערצה של כל האנושות. מצד שני, ידועים מקרים של אנשים שהגיעו לשפל מוסרי מאין כמוהו. בדורנו מיותר להכביר דוגמאות עד היכן מסוגל האדם להתהדר באכזריות ובחוסר התחשבות בזולת, כאשר חכמתו עומדת לו לרועץ ומאפשרת לו להיות רע בצורה מפותחת ומתוחכמת.

קיטוב זה בהתנהגותם של אנשים נובע ממציאותם של גוף ונשמה. אותם שני שותפים במבנה אישיותו של אדם. יש לך אדם שהיסוד החומרי שולט בו וכל מעייניו נתונים לרדיפת תענוגות. מצד שני, יש אנשים היודעים להתעלות מעל הנגיעות האנוכיות ומעל התועלת החומרית לטובת ערכים רוחניים, כמו: מסירות לזולת, הקרבה עצמית למען אידיאלים ועוד.

כל אחד מאיתנו יכול לחוש בקרבו פנימה את ההתרוצצות שבין כוח משיכתו של החומר לבין הנטייה לעבר ערכי הרוח. המאבק הזה קרוי מלחמת היצר הטוב ביצר הרע.

היהדות אינה מטיפה לדיכוי הגוף, ואף לא להתעלמות ממנו. הגוף נברא על ידי הקב"ה כדי להיות כלי שרת בידי נשמתו של האדם. כאשר משתמש האדם בכוחות גופו לשם התקדמות בכיוון היעד שלמענו הוא נוצר, מתעלה גם הגוף והופך לישות קדושה.

הגוף והנשמה משלימים זה את זה. שניהם שומרים על פרדס החיים. הגוף הוא הכוח המניע והמבצע פעולות, אך הוא עיוור, והנשמה היא זו שצריכה לתת לו את הכיוון לבל יתעה בדרכו. כוחות הגוף הבאים לידי ביטוי בתאוות החיים והמין, הכבוד והקנאה, יכולים לפעול כשומרים מעולים, אם יכוונו אותם כראוי, וזהו אמנם תפקיד הנשמה. עם זאת, רק בעזרת כוחות הגוף מתרגמת הנשמה את שאיפותיה הנעלות לשפת המעשה, ואז מנוצל כל הפוטנציאל האנושי לתעודת חיי האדם.

תאוריות שונות סילפו את תעודת האדם בעולמו. במקום ההשקפה כי תכליתו של האדם היא עלייה במסילה העולה בית א-ל, הוצבה התכלית בהתמודדות עקרה מול העולם. בהתמודדות זו העיקר אינו התקדמות, אלא התלבטות.

התאוריה שיסודה בהשקפה על אפסיות האדם, קיבלה תנופה כאשר ביטל פאולוס הנוצרי למאמיניו את המצוות המעשיות. ההשקפה הנוצרית אשר התפתחה מאז, בחרה להדגיש דווקא את "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח', כ"א). ראייה מסולפת ומקוטעת זו חלחלה במשך דורות לתרבות המערב ונספגה בה.

גישה זו שימשה קרקע פורייה לצמיחתה ולקליטתה של השערת האבולוציה של דרווין – תאוריית התפתחות המינים. הרעיון כי העולם נוצר מעצמו, ללא כל הכוונה, אינו חדש, ואינו פרי רוחו של דרווין. אפיקורס שחי כ-2000 שנה לפניו גם הוא גרס כך. מובן, שבמרוצת הדורות לא הצליח איש להוכיח את שיטתו. עם הופעת תאוריית דרווין היא הפכה לאמונה פנאטית ולשיטה שאין עליה הרהור וערעור, למרות חוסר ההוכחות לקיומה.

לא ייפלא אפוא שמנקודת מוצא זו צמחה התנועה הנאצית הידועה לשמצה. לשיא של טירוף הגיעה השקפה זו בדרכו של היטלר ימ"ש הכותב בספרו: "בטבע אין רחמנות על היצורים החיים הנמוכים, בהשמדתם במלחמת הקיום. הליכה נגד הטבע גורמת אבדון לאדם... רק החוצפה של היהודים יכולה לדרוש להתגבר על הטבע!" כך ניתנה לגיטימציה להשמדה ולסבל של מיליונים, משום שזו דרך 'הברירה הטבעית', כביכול.

השלב הבא המתבקש מתוך תאוריה זו הוא ביסוס החיים על השגת ההנאה והתועלת המקסימליות לפרט, תוך צמצום מרבי של חובותיו. לא מקרה הוא כי אפיקורוס, הפילוסוף היווני, אשר העניק את שמו לכופרים, הוא שייסד את שיטת 'המוסר' הקרויה "אפיקורואיזם", אשר השלכות ממנה מורגשות עד דורנו. יסוד שיטתו הוא כי "טוב" הוא מה שגורם לנו עונג ומונע מאיתנו צער. תיאוריות אלו מולידות את רדיפת התענוגות עד כדי ביסוס רוב החיים עליהן, והן שהולידו את המתירנות, אשר אינה יודעת הגבלות.

חלף התפיסה של גדלות האדם כאתגר הרוחני האדיר ביותר של בניין עצמי, הם הציבו את תפיסת האדם כהתפתחות איטית של ערימת זבל אורגני, עד למצב הביניים שבו הוא נמצא כיום. במקום העיקרון היהודי של הבחירה החופשית של האדם, הציבו את נוסחת היותו משהו שבמקרה מפותח קצת יותר מגוש אדמה. במקום אחריות האדם למעשיו, הם הציבו סלחנות ללא גבול לכל אשר יעלה על הדעת. במקום דגלה של היהדות המדגיש את מותר האדם מן הבהמה, הונף דגל המתירנות ללא רסן. הבחנת העוצמה הרוחנית בכיבוש היצר, השתבשה בכישלון האנושי של יצר הכיבוש. האפיקורסים הנהנתנים דחו את הבושה הנצחית של האדם מול הכרת כשלונו הרוחני ואי מילוי תעודתו בחיים, שהיא מסממני הגיהנום של האדם המאמין.

ההנחה שהמרכיב היחיד של המציאות הוא חומר, אינה מאפשרת להציע הסבר לבחירה החופשית, כיוון שמערכת חומרית כפופה תמיד רק לסיבות גלויות. האדם ובעלי החיים נתפסים לפי אמונה זו כמערכת חומרית מורכבת העוסקת בהישרדות עצמית לפי חוקים טבעיים. אמונה זו מטשטשת לחלוטין את ההבדל בין בני אדם לבין בעלי חיים, ומתעלמת מכך שרק האדם יכול להיות רע או טוב. נמר הטורף כבשה איננו רע, אלא רעב.

ההסבר היחיד למהות הבחירה ולעומק ההבדל בין בחירה להעדפה, הוא תפיסת התורה המציגה את האדם כמורכב משתי ישויות מנוגדות - הנפש הטבעית והנשמה האלוקית. הניגוד המהותי בין אופני הביטוי השונים שלהן, הוא המוליד את הבחירה החופשית. הנפש המתבטאת על ידי הצרכים משקפת את 'מה שאני'. הנשמה המכירה בעולם הערכים משקפת את 'מה שאני שואף להיות', כלומר, את הטרנספורמציה שאני שואף לחולל באישיות שלי.

המודעות הפנימית הכלל אנושית המנחה אותנו שכדי "להיות בן אדם" צריך להשקיע מאמץ רוחני ערכי, היא השיקוף הפנימי של היכולת המופלאה לשינוי שנטע בנו הבורא. הבחירה החופשית, בהיותה 'יש מאין' ובהיותה מתייחסת לערכי הנצח, הצדק והיושר, היא הביטוי הבולט והמיידי של צלם האלוקים שבאדם.