חג החנוכה

חג החנוכה נקבע לזכר שני ניסים שאירעו לאבותינו. הנס הראשון הוא נס ניצחונם של החשמונאים על מלכות יוון, שרבים נמסרו ביד מעטים וגיבורים ביד חלשים. הנס השני הוא נס פך השמן. בסופה של המלחמה מצאו החשמונאים בבית המקדש שחולל פך שמן טהור אחד, שהשמן שבו היה אמור לדלוק יום אחד בלבד. נעשה נס והדליקו ממנו את הנרות במשך שמונה ימים. בעקבות נס זה קבעו חכמינו את החג לשמונה ימים, הם שמונת ימי החנוכה, שבהם אנו מדליקים נרות.

המילה "חנוכה" היא נוטריקון: חנו כ"ה, כלומר שביום כ"ה בכסלו חנו (זכו למנוחה) מאויביהם היוונים, או על שם שחונים בו ממלאכה, שכן נוהגים שלא לעשות מלאכה בשעה שהנרות דולקים בחנוכייה.

התאריך כ"ה בכסלו נחשב יום שמחה והודיה לבורא. שנים רבות לפני הנס שעשה ה' למכבים, זמן רב טרם קמה מלכות יוון, נקבעו שמונת הימים הללו לימים של אור רוחני גדול, כי בכ"ה בכסלו נשלמה מלאכת בניית המשכן במדבר סיני לכל פרטיה. (אומנם חנוכת הבית נדחתה עד לראש חודש ניסן, בגלל רצון ה' שיוקם המשכן דווקא בחודש הגאולה והפדות.)

יהודים ראו בחג זה את סמל הנצח של עם ישראל, שמאז ועד היום ממשיך להיאבק על עצמאותו הרוחנית. פה, על האדמה הזו, נאבקו המכבים על קדושת העם והתורה מול מגמת היוונים "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", ויכלו להם. כיוון שמלחמה זו, להבדיל מנס פורים, הייתה על החירות הרוחנית ועל האמונה היהודית, אין אנו מצווים לערוך בחנוכה סעודת מצווה גשמית כמו בפורים, אלא אנו מתמקדים בהודאה רוחנית. אנו אומרים בכל בוקר לאחר תפילת שמונה עשרה בשחרית את ההלל השלם, מוסיפים את תפילת "על הניסים" בכל תפילות שמונה עשרה ובברכת המזון, ומדליקים את נרות החנוכה.

ואולם, אף שלא נקבעו ימי החנוכה למשתה ולסעודה, רבים נוהגים לאכול סעודה בצוותא, לומר בה דברי תורה, ולספר על הניסים שנעשו לישראל.

נהגו גם לאכול מאכלי חלב בחנוכה, לזכר "נס יהודית", שנעשה במאכלי חלב.  אליפורנוס, שר צבא יוון, גזר לסתום את מקורות המים ליהודי ירושלים. יהודית בת בארי באה אליו במסווה של מרגלת למענו, במטרה לפעול לביטול הגזרה. אליפורנוס התרשם מיופייה וביקש להסב עימה לסעודה. היא האכילתו גבינה מלוחה וחלב, הגורמים לנמנום. הוא שתה יין כדי להפיג את צימאונו מהגבינה, ונרדם. נטלה את חרבו, כרתה את ראשו ומסרתו לשפחתה, שתשימהו בצקלונה. בבואה הראתה ליהודים את ראש השונא הכרות, ויעצה להם לצאת עתה למתקפה. חיילי האויב ירוצו לבטח להזעיק את מצביאם, יגלו את דבר מותו וייתקפו בבהלה. ואומנם כך עשו היהודים, הגיחו משערי החומה. החיילים הצרים מיהרו אל שר הצבא, אך מצאוהו כרות ראש. הם איבדו את עשתונותיהם ונסו על נפשם, והנצורים היכו בהם עד חורמה.

מנהג נוסף הוא אכילת מאכלים מטוגנים, כלביבות וסופגניות. מנהג זה בא להזכיר את נס פך השמן, שהרי טיגונן נעשה בשמן. משחק הסביבון ודמי החנוכה, אף הם מנהגים שנועדו לעורר הזדהות וערנות מצד ילדי ישראל, שירגישו שייכות לסיפורו של נס החנוכה.

נתינת דמי חנוכה, מטרתה אף לחנך את הילדים ולמשוך את ליבם ללמוד תורה בתמורה, שכן הקניית הרגלים טובים לילדים בראשית התפתחותם מחייבת שימוש בחיזוקים המדברים אל ליבם. 'חנוכה' הוא לשון חינוך, ושמונת ימים אלו הם הזדמנות לחנך את הילדים לתורה ולמצוות.  

שמירת דיני ומנהגי חג החנוכה, מתייצב בית ישראל לדורותיו בחזית אחת עם החשמונאים, במאבקם בנגע ההתבוללות ובמאמצם לבער את החושך ולהרבות אור. נרות החנוכה נוסכים אור גדול בבית ותקווה בלבבות.

החשמונאים ביקשו להעניק לימי החנוכה ממד שיבטא את ניצחונם על היוונים. ניצחון צבאי ניתן לחגוג במשך מספר דורות, כל עוד נותר זכר לעליונות שהושגה הודות לו, אולם עם השתלטות הרומאים על מלכות החשמונאים, שוב לא היה טעם בחגיגה זו. רק באמצעות הדלקת הנרות במשך שמונה ימים, השכילו החשמונאים לבטא את הגרעין הנצחי שהיה חבוי בניצחונם, את הפן הרוחני של ההתקוממות נגד היוונים.

הם הבינו שתורת ישראל היא זו שניצחה את חוכמת יוון ואת כוח הזרוע של נושאי דגלה. ניצחון זה אנו ממשיכים לחגוג לאורך כל הדורות, כאשר אנו מדליקים את נרות החנוכה על אדן חלון ביתנו.

אלפי שנים עברו על עמנו. שנים אלו משמשות ערובה לניצחונו הסופי של רעיון החנוכה. לא חנוכה אחת ידע עמנו. חנוכותיו חוזרות ונשנות תמיד. יש דורות שהם חשוכים מעט, יש דורות שהחושך ששורר בהם ממשי. אך גם בדורות אלו ידינו עודן מחזיקות בנר, להעלות את אמונתנו בה' בזגוגיות ביתנו ובנשמתנו.

גם כשיגבר החושך, לא נתייאש. נמשיך לחוג את החנוכה לא רק כזכר לימים קדומים, אלא גם מתוך תקווה שחנוכה זו, אשר שקעה שמשה שבע פעמים, תשוב לזרוח ביתר שאת ותגיע לשיאה באור גובר והולך. עד שידלק הנר האמיתי, נר התמיד שבבית המקדש.