מעוז צור

נרות החנוכה נהיו במרוצת השנים לסמל המלווה את העם היהודי. סמל לכך שהאיכות קובעת ולא הכמות; סמל לכך שחושך מגרשים באור; סמל לכך שלמרות כל הגזרות הקשות שעברו על העם, במעט אור, באמונה ובתקווה בלב, אפשר לגבור על כל הצרות. היהודים במחנות המוות התאמצו לחסוך את מנת המרגרינה היומית שלהם, לצקת אותה לכפתורי בגד הפסים שהפכו לקנים, לשזור לפתילות את החוטים שהשתרבבו מבגד הפסים, ולשיר לאור השלהבת "מעוז צור ישועתי".

פיוט זה נאמר לאחר הדלקת נרות החנוכה. את הפיוט חיבר פייטן ששמו מרדכי במאה השלוש עשרה. ראשי התיבות של שמו מופיעים בתחילת כל בית בשיר. הפיוט מדבר על הצרות של העם היהודי לדורותיו – מצרים, המן הרשע, יוון ואדום – ומסתיים בייחוליו של המשורר לגאולה העתידית: "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה".

בקטע המתאר את גלות יוון, נאמר בפיוט "יוונים נקבצו עלי... ופרצו חומות מגדלי".

המאבק מול היוונים היה עקוב מדם. עם ישראל מסר עליו את נפשו. היהודים ששאפו להמשיך לשמור שבת, יצאו למדבריות וישבו שם במערות, כשהם מנסים להסתתר מעיניים זרות. אך גם שם לכדה אותם ידם הארוכה של הצוררים. הייתה מערה שבה הסתתרו כאלף יהודים. ביום השבת גילו אותה היוונים, ופקדו עליהם לצאת החוצה ולחלל שבת. משלא נענו, הציתו היוונים אש בפתח המערה. כעת עמדו היהודים בפני החלטה: או שיחללו שבת ויכבו את האש או שיישרפו כולם. אלף האנשים בחרו באפשרות השנייה ומסרו את נפשם על קדושת השם!

כיצד ניתן אם כן להבין שלאחר כל המעשים הללו, שהובאה כאן רק דוגמה מהם, אנו אומרים: וכי יודעים אתם מה עשו היוונים? – הם שברו את החומה...

התשובה טמונה בהבנת מהותה של החומה שנפרצה. כוונת הפייטן אינה לחומת הר הבית או חומת בית המקדש, אלא לחומה מסוימת מאוד:

בבית המקדש הייתה חומה קטנה נוספת – חומה עשויה עץ, שגובהה עשרה טפחים (מטר אחד) בלבד. חומה זו שימשה סימן לגויים שבאו לבית המקדש, שמכאן ואילך אסור להם להיכנס אל הקודש פנימה. הכניסה מותרת רק ליהודים.

חומה זו העלתה את חמתם של היוונים עד להשחית, עד שהם באו ופרצו בה שלוש עשרה פרצות!

היוונים לא היו מסוגלים לשאת את העובדה שקיים הבדל בין יהודי לגוי! וכי סבורים אתם שיש לכם 'דם כחול' או שאתם טובים מאיתנו? טענו, יש לנו תרבות יפה הכובשת את העולם, ולפתע באים כמה יהודים זקנים בירושלים ומסרבים לקבל אותה! הפסיקו להבדיל בינינו!! כולנו בני אדם!!!

ייתכן גם שמשמעות של שלוש עשרה הפרצות שפרצו היוונים בחומה זו היא כנגד שלוש עשרה המידות שהתורה שבעל פה נדרשת, נלמדת מהן. רצון היוונים היה לרמוז שעל ידי ביטול ההפרדה של הקדושה מן החולין ומן הטומאה, יתבטלו מאליהן שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, וממילא תתבטל חלילה התורה, ודרכי לימודה ייהפכו לשוממים.

התיקון לאותן פרצות היה תקנת שלוש עשרה השתחוויות, שמעתה ואילך השתחווה כל מי שבא אל הקודש פנימה. מקום ההשתחוויה היה כנגד אותן פרצות. כשהצליחו החשמונאים לחזק מחדש את החומה ולגדור את פרצותיה, הם גם חיזקו את ההפרדה וההגבלה של הקדושה. כסמל לכך הם קבעו להשתחוות, פעולה שמשמעותה: התבטלות לפני הקדושה, מתוך הבנה שהקדושה שונה במהותה מן החולין, כי היא זו שהופכת את העם לנבדל ולקדוש.

מעשה זה מרומז במילות הפיוט: "ופרצו חומות מגדלי!" אין עוולה גדולה יותר משבירת החומה המבדילה בין יהודי לגוי! כאן מתחילה הפורענות.

זוהי הסיבה שמתתיהו הכהן הגדול ויחידי הסגולה שבאותו דור, התעוררו במסירות נפש לעשות הכול כדי להשיב את עבודת בית המקדש למקומה. לנוכח המאמצים הגדולים שעשו, סייעו בידם מהשמיים להשיג את מבוקשם.

מסירות נפש משמעותה העפלה מעל לחוקי הטבע. כללי הטבע גורסים שהדבר היקר ביותר לאדם הוא חייו. באופן טבעי אדם מוכן לתת הכול, ובלבד שיתאפשר לו להמשיך לחיות. החשמונאים הוכיחו שהם מסוגלים להתגבר על טבעם ולוותר אפילו על חייהם, כדי שלא להמרות את רצונו של הקב"ה. אומנם החיים היו יקרים בעיניהם, אולם רצון ה' היה יקר יותר.

מסירות נפשם של החשמונאים התבטאה לא רק בנכונותם למות על קידוש השם, אלא גם בעצם הכרזת המלחמה על צבא האויב, שהיה גדול מהם בכוח ובכמות. למרות היותם מודעים היטב לעוצמת אויביהם, החליטו החשמונאים שהם ישיגו את מבוקשם, ויהי מה.

תמצית מסירות נפשם של החשמונאים הייתה החלטה אמיצה לעשות ככל היכולת, ואף יותר מהיכולת, כדי להישאר נאמנים לה' ולתורתו.

מאחר שישראל עשו מעשים כבירים, אף שלפי חישובים טבעיים הם היו חסרי סיכויים, הקב"ה הושיעם באופן החורג גם כן מגדרי הטבע. הקב"ה מסר את הרבים ביד המעטים, ואת הגיבורים ביד החלשים, עוסקי התורה.