בשעת בוקר מוקדמת יצאתי מביתי לבקר חבר חולה המאושפז בבית חולים בירושלים. הגעתי בדיוק בשעת 'ביקור רופאים'. חככתי בדעתי מה לעשות עד לפתיחת הדלתות. והנה צדה עיני מודעה מטעם בית החולים על הרצאה באודיטוריום על 'סכנת העישון', בשילוב מצגת ועדכונים עכשוויים. 'נו', אמרתי לעצמי, 'מה יש לו למכור'.

נכנסתי לאולם כמעט ריק, מלבד קשישים בודדים, עייפים ומפהקים שישבו על הספסל הראשון. נראה היה כאילו הם נשארו שם מההרצאה של אתמול... הייתי הצעיר שבחבורה. המרצה דיבר בפאתוס על נזקי העישון הפסיביים והאקטיביים, על הנזקים הישירים והעקיפים, בלווי מצגת מדהימה הממחישה כיצד נראית 'ריאה מעושנת', בשילוב נתונים מזעזעים על מספרי התמותה הנוראים מידי שנה של מעשנים כבדים. לו הייתי מעשן, אין ספק שהייתי נלחץ מהנתונים. ההרצאה הגיעה לסיומה, כשהד"ר מזהיר את הקשישים הרדומים ואותי על הגורם המרכזי המוביל למחלה הנוראה שמאיימת על בריאות האדם. ראו הוזהרתם!

כצעיר שבחבורה ראיתי לנכון לגשת למרצה ולהודות לו על ההרצאה. והנה.. מול עיני הנדהמות, אשר נקרעו לרווחה, כן, לא טעיתם... הוא מחזיק באצבעותיו סיגריה! בלי טיפת בושה הוא מצית בגאווה את הסיגריה ושואף לריאותיו מלוא חופניים ניקוטין ושאר סממני מוות. המילים נעתקו מפי. לא מצאתי באוצר מילותיי הדל ביטוי שימחיש את מה שאני רואה מול עיני. ואז הוא פונה אלי ושואל: "נו, נהנית מההרצאה? עניתי לו בפנטומימה לעבר אצבעותיו: כיצד זה מסתדר? ואז הוא ענה לי: מה זה קשור? וכי אדם שמדבר על זואולגיה אמור לגדל זנב? מה הקשר בין מה שאני מדבר למה שאני עושה?

*

שבעים טעמים יש מדוע העישון אסור, אך הטעם של הסיגריה עולה על כולם...

כיצד האדם מקבל החלטות בחיים? גורמים רבים משפיעים על החלטתו. גורמים חיצוניים, כחברה וכדומה, וגורמים פנימיים נפשיים, שהם המוח והלב. המוח הוא מקור אדיר ומופלא לקליטת ידע ופיתוחו, למחשבה, ליצירה ולבניית רעיונות. המוח משפיע על האדם זיכרונות מן הכישלונות הצורבים בעבר, ובעיקר הוא מזכיר את ייסורי המצפון המעיקים שבאו בעקבות הכישלונות. גם הרצון האנושי לעתיד טוב מנווטים את האדם לקבל החלטות נכונות. מנגד מתייצב הלב, מקור הרצונות, התשוקות של האדם. הלב, בשונה מן המוח, אינו מתעניין בעבר הכאוב ולא בעתיד הזוהר, אלא אך ורק בהנאת ההווה. הוא טוען: התעלם מן העבר והעתיד, חיה את ההווה. הלב משלם לאדם במזומן, והמוח בצ'ק דחוי... זהו הקונפליקט האנושי: מוח ולב- מי יגבר?

עבודת היהודי היא להכניע את שני הכוחות הללו אל הקב"ה. על ידי כך הוא משליט את הקב"ה על כל איבריו. זהו העניין המיוחד של מצוות תפילין, הכולל את כל איבריו של האדם. תוכן זה נמצא בנוסח הבקשה שאומרים לפני הנחתם: "וצוונו להניח על היד וכו' שהיא נגד הלב, לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו, ועל הראש כנגד המוח. שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי, כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו'.

על ידי מצוות תפילין מוסר היהודי לקב"ה את הלב ואת המוח, את הלב הכולל את כל הרצונות והתשוקות של האדם, ואת הנשמה שבמוח עם שאר חושיו וכוחותיו.

הסיבה שמקדימים הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש היא שאי אפשר לשעבד את הנשמה שבמוח, רק אם קודם לכן האדם משעבד את תאוות לבו ואת מחשבותיו. אם לא שיעבד את תאוות ואת מחשבות לבו, הרי שגם המוח מעורב בחטא. רק לאחר שמשעבד את תאוות הלב ואת מחשבותיו, הוא יכול לשעבד את ההשקפות ואת הנשמה שבמוח לעבודת ה'.

אמנם אנו מניחים כל בוקר תפילין, אך למרות הכול, לא בטוח שאכן שיעבדנו את לבנו ומוחנו לה'. לדוגמה, אם נניח יד על הלב, נבין שכולנו יודעים את חומרת איסור לשון הרע ואת חומרת המחלוקת ושנאת חינם, אך כיצד נגשר בין המוח העמוס בידע אדיר ללב? כיצד נעורר את הלב לעשות את מה שאנו יודעים?

התשובה לכך היא שהאדם נפעל לפי פעולותיו. לבו וכל מחשבותיו הולכים אחר המעשים שהוא עושה, אם טוב ואם רע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

קיימת הבטחה חד משמעית שהלב אכן ייפתח בעקבות מעשים הנעשים בהתמדה.

אין דרך אחרת מלבד התמדה וריבוי מעשים טובים אשר יעוררו את הלב וייצרו תשוקה לעבודת ה'. הלב למד מן האדם מה באמת חשוב ויקר לו. בעבור מה הוא מוכן להתאמץ, מה נותן לו סיפוק. בהתאם לכך למד ומפנים הלב את הליבה של האדם, ומייצר לו רצון ותשוקה. לשם כך, מומלץ להתחיל בשינוי קטן ומתמיד. בתהליך הדרגתי יבוא השינוי הגדול. אז יתעורר הלב ויתחבר אל המוח בסנכרון מלא ובשיתוף פעולה פורה, ויהיה קו מחבר בין המוח ללב.