|
כדי להסביר את הסמל הכלול בנרות, נפנה תחילה למעשיהם של היוונים, שניסו לשנות את עם ישראל עד לבלי הכר.
הימים היו ימי מלחמה. צבאותיו של אלכסנדר הגדול נחלו ניצחונות מזהירים בשדות הקרב, אולם התרבות היוונית נחלה ניצחון מרשים יותר בקרב הפנימי, בקרב על הנפש פנימה.
רוחו של יפת הלהיבה את יצרי הלב. היא לא היתה צריכה לאחוז בחרב כדי לכבוש חבלי ארץ. היא פיתחה הערצה ליופי ולתרבות בקרב כל העמים המנוצחים.
רק יהודה התייחסה אליה בבוז ובשאט נפש. רק אנשיה היו מחוסנים נגד פיתוייה ונגד צורת העבדות החדשה, שקישטה את כבליה בפרחים. היו שהתקרבו לטעום מצוף תרבותה ונפלו שבי בקסמיה, אך שומרי התורה דחו נמרצות את פרחי אליליה והקריבו את נפשם ברצון למען אמונתם. דומה שהם היו היחידים בין כל באי עולם שמסרו את נפשם מול יוון ואליליה.
החושך היה רב. הקרב על הלב היהודי היה מתיש. אך על אף הכול, די היה בניצוץ שנדלק בליבו של כהן, זקן ושבע ימים ממודיעין, ניצוץ שעורר את אומץ רוחם של בניו. די היה בהתלהבותה של משפחה אחת, כדי להצית את האמונה בלב העם כולו. הקלגסים של הרודן הסורי-יווני נסו מפני אומץ רוחה של חבורה אחת שהתאספה סביב הקריאה: 'מי לה' אלי'!
לא החרב היא הסמל, אלא הנאמנות. נאמנות של אמהות אמיצות לב אשר מלו את בניהן יקיריהן באהבה, והפילו את עצמן מחומת העיר יחד עם הנימולים. חלקן נשרפו חיים בתוך המערות, כשהאות היהודי חקוק בנשמתן. היתה זו נאמנות של שומרי השבת אשר הומתו במיתות אכזריות. היתה זו נאמנות של יהודים שנדרשו לסגוד לאלילים, אפילו רק למראית עין, אך הם ביכרו למות מאשר להתכחש לאלוקיהם. היתה זו נאמנות של אם שנפחה את נשמתה על שבעת קורבנותיה - חנה ושבעת בניה.
אמיץ הרוח אינו נרתע מפני הקשיים הנערמים בדרכו, גם אם ימצא את עצמו בודד במערכה. הוא ישים את מבטחו באלוקים, ביודעו, כי רק מה' יש לצפות לעזרה ולתמיכה. הוא נלהב לעשות את רצון קונו, מניף את דגל התורה בגאון, וכך הוא מלהיב את רוחם של החלשים, הנואשים והפוסחים על שתי הסעיפים. הם נאספים סביבו, מתחזקים בהשפעת עוז רוחו ואוזרים אומץ להילחם כמוהו למען קודשי ה'.
יהודי העבר לעולם לא ימותו! מי שמת על קידוש השם, וכן מי שחי חיי קידוש ה' - אינו מת. זכרו שמור לעד בקרב העם. כך נקבע זכרם של הרוגי מלכות אלו על לוח לבו של העם. הם מזהירים ככוכבים, ומטרתם להורות את הדרך לאחיהם המביטים בהם ממרחק דורות.
הנרות הם סמל החג. הנרות אינם מסמלים מלחמה או כיבושים. הנרות מסמלים את הרוח הנאמנה הבוערת בלבבות. לא ידי יהודה המכבי, גיבור החיל, ניצחו את אנטיוכוס, כי אם הנר היהודי. 'נר ה' נשמת אדם' שבער בלבו, הוא זה שניצח את הזוהר החיצוני של היוהרה היוונית. רוחו של מתתיהו היתה צוק איתן אשר אליו התנפצו אליליה השקריים של יוון.
החשמונאים מסרו נר חנוכה בידו של כל אב מישראל, כדי שיחנוך את ביתו להיות מקדש מעט. בבית שבו מדליקים נרות חנוכה שורה הרוח היהודית. האור היהודי מאיר למרחק של דורות. כך מתחדשת חנוכה מדי שנה בשנה.
בכל שנה עומדים האב ובני ביתו סביב לו, הוא אוחז באותו נר חנוכה שנמסר לו מאז. הילדים מביטים ביד האב המעלה את השלהבת, וכך יעלו גם ידיהם את שלהבות הרוח שאינן כבות, עוד דורות רבים.
לפעמים, זוהר יווני כוזב מאיים לשלול מרוח התורה את זכות השלטון על בתי ישראל ועל ליבותיהם. גם כיום פרחי יוון מנסים להוליך שולל את צעירי יהודה, אולם באמת ובאמונה המרצדים בזגוגית חלון ביתנו, ניכר האור. אלפי שנים עברו על עמנו, והן משמשות ערובה לנצחונו הסופי של רעיון החנוכה.
לא חנוכה אחת ידע עמנו. יש דורות שהם חשוכים מעט, אך גם בדורות אלו ידינו עודן מחזיקות בנר להאיר את אמונתנו ואת בטחוננו בה'.
גם כשיגבר החושך, לא נתייאש ונמשיך לחוג את החנוכה מתוך תקווה, שחנוכה זו, אשר שקעה שמשה שבע פעמים, תשוב לזרוח ביתר שאת ותגיע לשיאה באור גובר והולך, עד שידלק הנר האמיתי, נר התמיד של בית המקדש.
|
הרשם עכשיו!
