היום אנחנו יודעים שהיקום הוא ענק. מיליארדי מיליארדים של כוכבים וגלקסיות, וכדור הארך הוא רק כוכב אחד קטן. האדם ביחס ליקום, הוא אפס גמור. איך יתכן שהאדם הזה הוא נזר הבריאה?

שלום וברכה, התשובה לשאלה שלך, תלויה בשאלה באיזה מבט אתה מסתכל על העולם. אם אתה מסתכל על העולם מתוך מבט חומרני, שמודד כל דבר במושגים של כמות וגודל, משקל ומסה, אורך ורוחב, אזי אתה צודק. האדם הוא בסך הכל גרגר אבק אבוד אי שם במרחבי הקוסמוס האפל. ואולם, אם אתה מסתכל על הדברים מתוך מבט רוחני, אזי האדם יותר גדול מכל הגלקסיות וצבירי הכוכבים האדירים ביותר. נכון, היקום מלא בכוכבים. כוכבים ענקיים. אבל, מה יש על אותם כוכבים? כלום. הדבר היחיד שיש שמה זה אך ורק אלפי קילומטרים של סלעים, סלעים, סלעים. סלעים דוממים וקפואים. אותם כוכבים אינם יכולים לא לדבר ולא להבין, לא לקרוא ולא לחשוב. הם אינם יכולים לפתוח דף גמרא, הם אינם יכולים להתרגש מקריאת ההפטרה. הם אינם חוטאים ואינם חוזרים בתשובה, הם אינם יכולים לכתוב ספרים עמוקים ודברי חוכמה. אם נבדוק מה המשקל הפיזי של האדם מול הכוכב, הרי שהכוכב הזעיר ביותר שוקל יותר מכל אנשי העולם. ואולם, אם ננסה לעשות מבחן אינטלגנציה לאדם וליקום, הרי שלילד בן שנתיים יש יותר הבנה מאשר לכל היקום כולו... בברכה, נח.