יסודות הבית נבנים על נתינה טבעית, נתינה שבני הזוג חשים בצורך הטבעי שבה. אם ירגישו בנתינתם עול, אזי ביום מן הימים תעבור בלבם ההרגשה כי כבר נתנו די והותר. הרגשה זו - 'ראשיתה מצער' ואחריתה חורבן הבית!

בהיוולדו, הוטבעה באדם אהבה, כדי שישתמש בה כבר בראשית דרכו בחיים. על פי טבעו, יאהב האדם את הוריו, ובהמשך חייו הוא יאהב את בניו ואת בנותיו. זוהי אהבה עצמית, אם כי ראויה ורצויה היא. מעתה והלאה, יש מי שעצמיותו תסתיים בהוריו, בבניו ובבנותיו, ויש מי שעצמיותו תתרחב ותכלול גם את בן זוגו.

למעשה, היה ראוי שבין בני זוג תיווצר אהבה מושלמת ועצמית כאהבת הורים ובנים, שהרי האשה היא "עצם מעצמיו ובשר מבשרו" של האדם, וראוי שתהיה אהבתה כאהבת איבריו. אולם לנוכח החטא שחטאה חוה, אם כל חי, שוב אין אהבתה כאהבה עצמית. הבורא הפריד את אהבתה, והפכה לאהבת הזולת. מעתה, מסוגלים בני-הזוג לפתח אהבת אמת רק באמצעות תהליך ששמו: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כ"ד). גם מצד האשה צריכה לבוא פעולת "ואל אישך תשוקתך". פעולות אלו, הנובעות משני הצדדים, תוכלנה להגיע לאהבה שלמה, כמו זו שהיתה לפני החטא. אהבה שתהיה כאהבת האדם כלפי עצמו ואיבריו. זוהי למעשה מטרת הנישואין.

הרמב"ן כותב בפירושו לתורה: "בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו. וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהם כאילו הם עמם לבשר אחד". דברים דומים כותב הראב"ד, בן דורו של הרמב"ם, בספרו "בעלי הנפש": "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, כלומר, ראויה זו שתהיה מיוחדת לאדם והאדם מיוחד לה, ועל כן ראוי האדם לאהוב אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו, לרחם עליה ולשמרה, כאשר ישמור האדם את אחד מאיבריו. וכן היא חייבת לכבדו ולאהוב אותו כנפשה, כי ממנו נלקחה".

ככל שישתדלו בני הזוג להגביר את האהבה על ידי נתינה רצונית, היא תשתרש עמוק יותר, עד שתיהפך לאהבה עצמית ולנתינה טבעית. לעומת זאת, אם לא ישתדלו להתאחד על ידי נתינה, תישאר האהבה חיצונית, והאדם לא יהיה מוכן לסבול לאורך זמן את אהבת זולתו.

אהבה מושלמת, כאהבת איבר מגופו, לא יוכל האדם לאהוב, אלא את החלק שנלקח ממנו, וזו היא האשה (זהו גם המקור למציאת החן הראשונית). אהבה זו תבוא רק על ידי הקשר הגופני. וככל שתתחזקנה התאווה וההתפעלות הנפשית ממערכת היחסים הגופנית, תגבר האהבה הפנימית. התנאי ההכרחי לכך, שהכל יהיה לשם שמים, כדברי הזוהר הקדוש: "שעל האדם להכניס עצמו לאש של תאווה לשם שמים".

נתינה זו היא כנתינת מים לקמח, היינו, שניים שהם אחד. נתינה כזאת נותרת קשורה בקשר פנימי ונעשית לדבר אחד. נתינה בדמיון נתינת המים לקמח, היא הנתינה המחוייבת בהקשר לאהבה שבין בני הזוג. על פי קו הבנה זה, לימדונו חכמים, שבני הזוג צריכים להיזהר שלא יישאר פירור בגופם ובנפשם, ולא יוותר חלק שלא יתערב ויתחבר, כי משם עלול 'החמץ' להחמיץ. לכן, אסור שתהיה מחיצה כלשהי בין בני הזוג בשעת החיבור ביניהם, שכן המחיצה החיצונית משקפת מחיצה פנימית ומצביעה על חיסרון בהרגשתם כגוף אחד.

הקשר הגופני שבין בני הזוג מכיל בתוכו את הפוטנציאל הרוחני הגבוה ביותר. הקשר מביא את שניהם  להרגשת גוף אחד, לאהבה פנימית וטבעית. זוהי המדרגה הגבוהה של שלמות האהבה בין בני הזוג, וזהו גם רצון הבורא המקשר את האשה לבעלה בקשר הדדי ועמוק.