חסיד אחד השכיר דירה למשפחה ענייה. בצוק העיתים לא הצליח השוכר לשלם את תשלומי השכירות. המשכיר התרה בשוכר, שאם לא יעביר את התשלום, הוא יאלץ לעזוב את הדירה. כששמע על כך הרבי מגור, הוא פנה אל המשכיר בתחינה שיחוס על השוכר ועל משפחתו במצוקתם הקשה, וייעזר בסבלנות עד להתאוששות השוכר. המשכיר התקשה לקבל את הבקשה, וטען שהוא מצדו המתין דיו, וכעת תור קופת הצדקה של העיר לשאת בנטל השכירות! מדוע רק הוא?! ענה לו הרבי: "דע לך כי אם משמים גלגלו דווקא לפתחך מקרה כואב זה, ולא לפתחם של גבאי הצדקה, אות היא מלמעלה, שעליך להתאזר בסבלנות ולתת אורכה לשוכר. 'ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך'. אם תעשה כך, מובטח לך שתקבל משמים כפל כפליים!" החסיד נעתר לבקשת הרבי, ואכן, כעבור זמן זכה לברכה גדולה בעסקיו.
בסיום ההרצאות שאני נותן מטעם "ערכים", רבים מהמשתתפים באים להיוועץ בנושאים אשר לא כולם קשורים בהכרח לרוחניות. לעיתים משמש המרצה גם כיועץ עסקי/חינוכי/שלום בית או כעובד סוציאלי וכו'. שאלתי את מורי ורבי האם זו חובתי להתייחס לכל הנושאים העולים על הפרק? גם כך עבודתי מתישה מאד. הרהר זמן מה וענה: "ראה, אנו מצווים להיות לא רק עושי חסד, אלא גם אוהבי ורודפי חסד! אלא שלא כל אדם מסוגל להגיע לדרגת רודף חסד, ואם משמים שלחו את היהודי הזה לבקש ממך עזרה, עליך לעשות ככל יכולתך ולסייע לו בין ברוחניות ובין בגשמיות. אסור לך לסרב לבקשתו, כי לא סתם גלגלו משמים שיבקש 'דווקא' ממך עזרה ותמיכה. ואולי בעקבות זה, יתעורר להתקרב לאבינו שבשמים".
נאמר בתורה: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וכו', אם חבֹל תחבּול שׂלמַת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו" (שמות כ"ב, כ"ד-כ"ו). אם המלווה העשיר לוקח מהלווה העני את בגדיו או את מצעיו כמשכון. הוא מצווה להשיבם בזמן שהוא נצרך להם, כסות יום ביום, וכסות לילה בלילה.
התורה אינה מסתפקת בצווי בלבד, אלא מוסיפה הסבר וטעם למצווה: "כי הִיא כסותו לבדה, הִיא שמלתו לעורוֹ, בַמֶה ישכב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" (שם). מוצאים אנו כאן ביאור שלא מצאנו כדוגמתו בשום מקום בתורה. הכתוב יורד לנימוקי המצווה, בשתדלנות מופלגת, כדי לעורר את חמלת המלווה: א. "כי היא כסותו לבדה", ב. "היא שמלתו לעורו", ג. "במה ישכב".
מדוע התורה מנמקת ומסבירה את הציווי להשיב את המשכון ללווה לכשיזקק לו?! זאת ועוד, המלווה בטוב לבו נתן לעני הלוואה, האם צריך להטריח אותו יום יום בלקיחת המשכון והחזרתו? הלא קיים חשש שהעשיר יימנע בעתיד להלוות את כספו.
עונה על כך הספורנו: מה שהאדם מקבל משמים יותר מכדי צורכו, הוא כדי שירחם על העני ויתן לו צדקה. כאשר האדם משתמט מחיובו, תילקח ממנו תוספת זו! התורה מפרטת את הסיבות להחזרת המשכון לטובת המלווה, כדי שהשפע יישאר בחלקו.
נותר להבין הוא מהו אם כן ערך המשכון? מאחר שמחזירים אותו, למה ממשכנים בתחילה?
התורה מצווה "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, ל"ו), עמך בצוותא. רק כאשר תיטול ממנו כמשכון את כסותו או שמלתו, תעלה בלבך מחשבה: 'בַמֶה ישכב?!' רק אז תגיע לשלימות האחווה והרעות שהתורה מצפה ממך. המטרה של נטילת המשכון מהעני והחזרתו, אינה כדי ליצור בטחונות להחזרת ההלוואה. המטרה היא לעורר בלבו של המלווה, שיחוש וירגיש מה עובר ברגע זה על הלווה. כשאתה מתכרבל בחום שמיכת הפוך שלך - הלווה סובל מקור! הוא זועק לשמים: "ריבונו של עולם, לא רק שאין לי כסף להשיב, מרוב קור גם לישון איני יכול".
התורה דורשת מהעשיר לסייע לנצרך בהלוואה, הלוואה העשויה בהסכם משפטי, בדין, כחוק. מדוע? "כי חנון אני", "שבמידת הרחמים בראתי את עולמי" (מכילתא). העולם נברא בשיתוף מידת הרחמים. לכן, גם עליך המלווה להיות רחמן, להיות מעורב במצבו של העני, לדאוג להחזיר לו את כסותו, לחשוב עליו, לחפוץ בטובתו. ובזכות זאת תתקיים בכך ההבטחה: "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים".