התורה פותחת את סוגיות היחסים שבין אדם לחברו בדיני עבד עברי. יש בעובדה זו כדי ללמדנו שמקום נכבד ומרכזי מייחדת התורה לנושא זה שהינו כה מרוחק ממושגיו של בן דורנו.

אדם שהגיע עד פת לחם, ואין לו אפשרות לפרנס את עצמו או את משפחתו, מחליט למכור את עצמו לעבד ליהודי אחר. המילה 'עבד' מרתיעה מאד, ומעלה מיד בדמיון את שדות הכותנה הנרחבים של מדינות הדרום בארצות הברית, שבהן היו העבדים למרמס לאדונים מתנשאים ואכזריים. אולם גם באופן רעיוני וגם באופן מעשי לא מדובר כלל באותו סגנון שעבוד, לא מבחינת התנאים ולא מבחינת התפיסה.

העבד העברי נקרא 'עבד' כי הוא קשור לעבודתו במשך שש שנים, שבהן מותר לאדון להעבידו, אך לא בכל עבודה ולא לכל מטרה, כמובא להלן. גם תנאי חייו משופרים מאד, ואינם מזכירים כלל את מעונות העבדים מלפני 200 שנה.

לאחר שש שנים יוצא העבד לחופשי, והאדון חייב להעניק לו הענקה נדיבה שמסייעת לו לכלכל את צעדיו הבאים. זאת מלבד הסכום הראשוני שקיבל תמורת מכירתו לעבד.

גם מי שגנב ואין לו לשלם את ערך הגניבה, נמכר על ידי בית הדין לעבד, וכל תנאיו שווים למי שמכר את עצמו.

משפט העבד העברי מהווה את אחד הביטויים הנאצלים של חוק התורה כחוק מחנך. חוק המאמין בשיקומו של האדם החוטא. היא דוחה את הצורך בהרחקתו מן החברה, ולכן אין בחוק זה מקום לבתי כלא. שלילת החופש מאדם, זרה היא לרוחו של משפט התורה, ואינה מקובלת עליו.

אם נתבונן בחוק זה נגלה שאין חוק אחר העשוי כמוהו לגלות את מגמתם של חוקי התורה, הנבדלים בתכלית ההבדלה מכל חוקי אנוש בכל דור שהוא. בעוד שחוקי העמים עוסקים בעניני היום-יום ושומרים על אינטרסים אישיים, כלכליים או מדיניים, חוק התורה הינו חוק מוסרי, שכוונתו להעלות את איכות חייו הרוחניים של העם ככלל וגם של הפרט הנענש.

לפנינו המקרה האחד והיחיד שבו גזרה התורה עונש של שלילת החופש. 'שלילת חופש' זו כיצד? התורה ציוותה להביא את העבריין שגנב ואין לו לשלם לתוך בית-משפחה, כדרך שאנו נוהגים כיום לשכן נער עבריין במשפחת אומנה. גישה זו מאמינה ביסוד הטוב שבאדם, באפשרות של תיקון סטיותיו כאשר יחיה במשפחה תקינה ויציבה.

התורה מגבה את מעמדו של העבד בסייגים רבים מצד אדונו, כדי שלא לדכא את התודעה המוסרית שבנפשו, שיחוש שעדיין רוחשים לו כבוד ונוהגים בו מנהג אחווה, ויאמין בלבו פנימה שהוא מסוגל להשתקם ולזכות באהבה. כמה טרחות הטריחה התורה את האדון כדי לקיים את קשרי המשפחה של העבד, וכדי לא להפקיר את משפחתו ליגון ולאנחה. היא כללה ב"עיסקה" זו את החובה לפרנס את בני ביתו של העבד. התורה הטילה את הדאגה הזאת על אלה שמפיקים תועלת מעבודתו בתקופת עבדותו.

תנאי העבד העברי הינם משופרים מאד. ספק רב אם להרבה מן העובדים בימינו יש זכויות דומות לאלו שמקנה התורה לעבד העברי.

אדם מישראל נמכר לעבד, כאמור, באחד מהתנאים הבאים: או שהוא מוכר את עצמו מחמת דוחקו או שהוא נמכר על ידי בית דין במקרה שגנב ואין באפשרותו להשיב את הגניבה. גם כשהאדם נמכר בגנבתו חייבה התורה לשמור על כבודו ולא להשפילו.

המכירה חייבת להתבצע בצורה מכובדת: "לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כ"ה, מ"ב), אין למוכרו בשוק העבדים ולהשפילו ברבים.

התורה אסרה על האדון להעביד את העבד בעבודה המפרכת את הגוף ואף לא בעבודה המפרכת את הנפש (שם מ"ג): "לא תרדה בו בפרך ויראת מאלוקיך". עבודת הפרך מוכרת לנו מן העת שבה היו אבותינו עבדים לפרעה במצרים, כפי שנאמר (שמות א', י"ג): "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". במצרים הוטלה על בני ישראל עבודה ששברה את הגוף.

להלן מספר דוגמאות למלאכות שעל פי תפיסת התורה הן קרויות 'עבודות פרך': "אל תאמר לו: חמם לי את הכוס, והוא אינו צריך, עדור לי תחת הגפן עד שאבוא". לחמם כוס מים אין זו מלאכה קשה, אולם אם אין האדון זקוק לכך, הרי היא נכללת ב"עבודת פרך". זוהי עבודה לשם עבודה, ולא לשם התוצאה היוצאת ממנה, ואותה אסרה התורה בתכלית.

אסור לאדון להעביד את העבד בעבודה שאינה קצובה. אם העבד אינו יודע מיד בתחילת העבודה מתי יבוא סופה, היא מפרכת ושוברת אותו מבחינה נפשית. עבודה שלא ידוע סופה, קשה היא מנשוא.

לא רבים רוצים להכניס לביתם אדם שנתפס בגניבה. הקונה עבד הוא לבטח אדם רחום, המבקש לשקם את הגנב ולחלצו ממצוקתו הכלכלית והנפשית כאחת. אך גם אותו מזהירה התורה שמעשיו יהיו תואמים במדוייק למטרת התורה.

מפסוק נוסף בתורה: "כי טוב לו עמך" (דברים ט"ו, ט"ו), למדנו שתנאי מגוריו ומזונותיו של העבד חייבים להיות זהים לאלו של האדון.

יתכן שאדון זה הינו אדם אמיד שנמנה על עשירי ארץ. יתכן שמזונותיו הם מיוחדים, ורמת חייו עולה על כל המקובל בחברתו. במצב זה זכאי אף עבדו העברי לתנאים שאינם פחותים מאלו.

חז"ל סיכמו את דיני העבד: "הקונה עבד עברי קנה אדון לעצמו". משמעות דבריהם היא שלא רק שתנאי העבד משתווים לאלו של האדון, אלא שיתכן שתנאי העבד יהיו עדיפים על פני אלו של אדוניו, כך שלעומד מן הצד נראה שהעבד הוא האדון, ואילו האדון הוא עבדו. לדוגמה, לפעמים אין לאדון אלא כר אחד בלבד. מי יזכה לשכב על כר יחיד זה? אם האדון ישכב על הכר, מבטל הוא את ציווי התורה (שם): "כי טוב לו עמך", שהרי תנאי העבד גרועים משלו. אם תאמר שיניחו את הכר ולא ישכבו עליו, הרי זו מידת סדום. נמצא שבמקרה זה האפשרות היחידה היא שהאדון ישכב ללא כר, ואילו העבד יתרווח על הכר היחיד. ואם כן, אין כל הגזמה במה שקבעו חז"ל ש"הקונה עבד עברי, כאילו קנה אדון לעצמו!"

מלשון הפסוק: "כי תקנה עבד עברי" (שמות כ"א, כ"ב) יש לדייק: והלא העברי אינו עבד אלא לאחר שקנו אותו, לכאורה היה צריך לכתוב: "כי תקנה עברי לעבד"?

הרעיון הגלום כאן הוא שכל אדם מישראל הינו עבד של הבורא, ולכן אין אדם יכול, לכאורה, לקנותו לעבד ולשעבדו לעצמו. התורה איפשרה לנו לקנות את מי שהוא עבד ה', אך חשוב שהקונה ידע שאותו אדם שקנה הוא עבדו של ה', ויש להתייחס אליו כאדם, כיהודי, כעובד ה' ולא כעבד.