מידי יום שבת, לאחר סיום התפילה היינו עורכים את סעודת השבת בבית הכנסת "אוהל לאה" שבהונג קונג.  בארוחה זו השתתפו מתפללי בית הכנסת ואורחים שנקלעו למקום. את ברכת המזון שלאחר הסעודה, נוהגים היינו הגברים לומר בקול ובמנגינה, ואילו הנשים אמרוה בשקט.
מנהג זה היה לצנינים בעיניה ובאחת השבתות עת החילונו לברך את ברכת המזון כדרכנו, היא הצטרפה לשירתנו בהתרסה ובקול רם. לאחר שסיימנו את הברכה ניגשתי אליה ואמרתי בנימוס חלקי:
 – "אני מעריך מאוד את התרגשותך הרוחנית ואת חשקך הטהור להודות לקב"ה בקול רם על המזון שאכלת. דא עקא, שכאן בבית הכנסת אנו נוהגים שהנשים אינן שרות, ואני מקווה שתכבדי את רגשותינו".
למרות שלא מצאתי מילים מנומסות יותר לומר את שעל ליבי היא נעלבה - כצפוי.
- "מדוע אתה חושב שאני צריכה לברך בשקט?" - שאלה במרירות – "הקול שלי כל כך צורם? אני לא שרה יפה? אני בסך הכל מנסה לבטא בקולי את הכבוד שיש לי למקום הזה, מה רע בכך?"
– "צר לי אם נעלבת מדברי" - השבתי בזהירות - "אני מעריך את כוונותייך הטהורות, אלא שכאשר את נכנסת לביתו של אדם, מן ההגינות היא לכבדו על פי בקשתו. תורתנו אינה מאפשרת לאישה לשיר בפני גברים, גם אם הוא יפה ואולי דווקא בשל כך".
– "אז אולי הגיע הזמן שתשנו מעט את התורה? אולי זה הזמן להתאים את התורה לערכי הזמן המודרני? אתה יודע כבודו... קצת יותר שוויון, קצת גמישות, מעט יותר פתיחות. ואתה יודע מה?... זה אולי יביא יותר מתפללים לבית הכנסת! מדוע הנשים שוות פחות? אפילו אצל הנוצרים מותר לנשים לשיר! תתעדכן כבוד הרב".
מכיון שאינני נוהג להאזין לחדשות ביום שבת, ברור לכם שלא התעדכנתי.

תורה של מי?
פרשת משפטים נפתחת במילים: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אם נבדוק  באלו "משפטים" מדובר תצפה לנו הפתעה. מתבקש היה, כי לאור מעלתם הגדולה של בני ישראל, לה זכו בעת קבלת התורה, ישים משה בפניהם מצוות ומשפטים בהתאם למדרגתם הרוחנית הנעלה. במקום זאת, המשפטים אותם הוא מניח בפניהם עוסקים בענייני ממונות ותשלומים "ארציים" ביותר. דיני עבד עברי, דיני שמירה, תשלומי נזק ודיני הלוואות. מדוע אין הוא מניח לבני ישראל להתבשם ממצבם החדש? האם משפטים אלו אינם יכולים להמתין מעט?
תשובה לשאלה זו מוצאים אנו בביאורו של רבי ישמעאל. על המילים: "ואלה המשפטים", אומר רבי ישמעאל, "אלו - מוסיפין על העליונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני". במילים אלו מבקש רבי ישמעאל ללמדנו, כי כשם שעשרת הדברות "העליונים" נתנו מאת ה', כך ה"תחתונים" – דיני הממונות ניתנו מאת ה'. ו' החיבור שהוצמדה למילים "ואלה המשפטים", נועדה לחבר דינים אלו לעשרת הדברות.
בדברי רבי ישמעאל טמון יסוד חשוב הדורש הבהרה.

הדת הנימוסית
בניגוד למקובל, רבים הם אנשי הדת על פני אלו שאינם דתיים. מורגלים אנו להגדיר אנשים שאינם מקיימים מצוות כ"לא דתיים" או כ"חילונים". אלא שהגדרה זו אינה מדויקת. בחינה מדוקדקת של אורח חייהם תוכיח כי היא אינה נכונה כלל. אפשר לומר כי אנשים אלו קשורים אל הדת, לא פחות מאשר שומרי המצוות. ההבדל היחיד בין שומר המצוות לזה שאינו שומר, הוא בהגדרת דתו. בעוד שומר המצוות היהודי נשמע לדת האלוקית, נשמע ה"לא שומר" לדת הנימוסית. על חוקיה שומר הוא כבבת עינו.
הציר המרכזי עליו סובבת הדת הנימוסית הוא ציר התענוג. תענוג זה הינו משאת נפשו של האדם, ואליו הוא שואף כל ימי חייו. מטרת כל מעשיו להובילו למצב נפשי זה. השאיפה לתענוג – איכות חיים, מסתתרת כצל מאחורי כל פעולות האדם ומנווטת אותו בים החיים הסוער.
היטיב להגדיר זאת פרופ' ישעיהו לייבוביץ: "ניתן לקבוע שעולם הציויליזציה המודרנית אחוז בולמוס של הנאות ועיקר המאמצים בחברה מכוונים להעלת מפלס ההנאה ורמת החיים וזאת תוך הרחקה של גורמי כאב וסבל לאדם, כל עוד הוא חי".
הדת הנימוסית נוסדה ונתהוותה בידי האדם, מתוך התבוננות בטבע האנושי והערכים האנושיים, כגון: שוויון, חירות, צדק ומשפט. התבוננות זו הובילה את האנושות למסקנה כי כדי לאפשר לאדם להגיע אל משאת נפשו, יש לחוקק חוקים שיגבילו את הרצון האנושי. בכך יאפשרו הם את קיומה של החברה, חברה הנדרשת לאדם, כדי לסייע לו להגיע אל מטרתו – התענוג.
האנוכיות של הדת הנימוסית היא הסיבה לתנודות ולשינויים הרבים שבחוקיה הזמניים. בעוד חוקים מגבילים, שנדרשו לשעתם, מבוטלים, נחקקים בידי הדת הנימוסית חוקים חדשים ברוח הזמן והמקום. זהו טבעה של דת זו. מתוך השאיפה לתענוג הגיעה האנושות למסקנה, כי המלחמה ותוצאותיה, מסכנות את חיי השואפים ומקטינה את סיכוייהם להגיע אל מחוז חפצם. המלחמה והאיבה שואבות למערבולת השנאה את רוב המשאבים האנושיים, ובמקום שיופנו לרווחת בני החברה ולהנאתם, הם מופנים אל ההרס והחורבן. הבנה זו הובילה את האנושות להאדרת השלום ולהפיכתו לערך נעלה. מסיבה זו בדיוק הפכו אף זכויות הפרט לערך מקודש. ההזדמנות השווה – כך מאמינים בני החברה, תיצור חברה טובה יותר וצודקת יותר, ומתוך כך יופנו רוב משאבי החברה אל המטרה – תענוג.
אנשי הדת הנימוסית אינם חוששים משינוי חוקיהם, זאת משום שדת זו אינה משמשת מטרה כשלעצמה. אמצעי היא - היא נועדה לסייע לאנשים להגיע אל מחוז חפצם. מסיבה זו יחולו שינויים מרחיקי לכת בדת זו לאורך השנים.

הדת האלוקית
ציוויי התורה שונים הם בתכלית מן הדת הנימוסית, הן במקורן והן בתכליתן. במקורן - תורת ישראל וחוקיה לא מידי אדם ניתנו אלא מידיו של בורא העולם. בתכליתן – מצוות התורה לא ניתנו לעם ישראל כדי להפוך את חייו לנוחים יותר או למענגים יותר אלא לאמיתיים יותר. הן ניתנו כדי להכין את נפשו אל הייעוד הרוחני שלמענו נברא העולם.
בהבדל מהותי זה דן המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" וזה לשונו:"...שכל מצוות התורה הם אלוקיים, ואין התורה דת טבעית או דת נימוסית או דרץ ארץ לקיום הישוב, כמו שאמרו קצת אנשים, כי התורה היא נימוס בני אדם. אבל התורה היא אלוקית שכל דבריה אלוקיים, ומפני כך על ידי זה זוכה לעולם הבא. ואם היו דבריה נימוסיים לא היה זוכה על ידם לעולם הבא".
תכליתה של תורת ישראל אינה בהפיכת העולם לטוב יותר או לצודק יותר. נתינת התורה נועדה לגלות לבני האומה את רצון ה'.
כדי להבחין בהבדל העצום שבין חוקי הדת הנימוסית למצוות התורה האלוקית, עלינו להתחקות אחר ציווי המופיע בשתי הדתות. ניתוח של ציווי זה יגלה את ההבדל המהותי שביניהן. בספרו "באר הגולה" מציג המהר"ל בפנינו מצווה מעין זו: "השבת אבידה". מצווה זו המופיעה בתורה האלוקית מקובלת גם על אנשי הדת הנימוסית.

לא בכל מחיר
בפרשת משפטים מצווה התורה: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו" (שמות כ"ג, ד'). האדם חייב להשיב אבידה לבעליה. חובת השבה זו כפופה לתנאים שונים, כגון, סימנים – חובת ההשבה חלה רק על חפצים שיש בהם סימן. חפצים שאין בהם סימן פטורים מהשבה. יאוש – חובת השבת אבידה אינה חלה על חפצים שנתייאשו בעליהם מהם. תנאים אלו מגלים לעין כל כי חובת השבת האבידה אינה נובעת מן הצדק או המוסר האנושיים, אלא מציווי הבורא בלבד.
מצוה זו משמשת למהר"ל להבהיר מהו ההבדל שבין הדת האלוקית לזו הנימוסית, וזה לשונו: "ודבר זה נראה לבני אדם רחוק, שיקח אדם את שאינו שלו, והוא לא עמל ולא טרח, ויחמוד ממון אחר. ודבר זה אינו לפי הדת הנימוסית, כי הדת הנימוסית מחייבת להחזיר את האבידה אף אחר יאוש בעל האבידה מן האבידה.
הדת הנימוסית מחייבת לעשות לפי תקון העולם, אף כי אין השכל מחייב דבר ההוא, רק שכך הוא תיקון העולם. ולפיכך הדת הנימוסית יש בה לפעמים חומר בדבר מה, אף כי לפי השכל והמשפט הישר לא היה צריך לעשות, ולפעמים הדת הנימוסית מקילה ביותר, כאשר הדבר ההוא אינו צריך לעשות לפי תיקון העולם, אף כי אינו ראוי לפי השכל רק לפי דת הנימוסית".
השבת אבידה בכל מקרה, מחייבת הדת האלוקית את ההשבה במקרים מסוימים בלבד. הדת הנימוסית אינה מבחינה בין חפץ שיש בו סימן לכזה שאין בו. העיקרון המנחה את הדת הנימוסית הוא הידיעה. כאשר יודע המוצא למי שייכת האבידה, מחוייב הוא בהשבתה. כמו כן אין ה"נימוסית"  עוסקת בשאלה האם התייאשו הבעלים מן האבידה או לא, לשיטתה אם ישנם סימנים המעידים על בעליו של החפץ האבוד, מחוייב המוצא להשיבו לבעליו. יתירה מזאת - לשיטת הדת הנימוסית אפשר וייאוש הבעלים מעצים את חובת ההשבה, שהרי אינה דומה שמחתו של אדם באבידתו המושבת  לאחר ייאוש, לזה שלא נתייאש מאבידתו.
בעוד הדת הנימוסית כפופה להסכמת החברה ולהגיונה, שהם הוריה מולידיה, אין הדת האלוקית כפופה להם, אין היא נכנעת לרוחות הזמן ולערכי המקום, אין היא תלויה בהסכמתם ואף אינה ניתנת לשינוי. כפופה היא לאמת האלוקית הנצחית. אמור מעתה, כל עוד לא תשתנה האמת האלוקית, לא ישתנו חוקי התורה וכיון שנאמר: "אני ה' לא שניתי" גם חוקי התורה לא ישתנו, והתורה לא תהיה מוחלפת בתורה אחרת ח"ו.
מתוך יסוד זה מתבאר כי אין שומר המצוות נדרש להתנצל על שאין התורה ומצוותיה תואמים את רוח הזמן. אין המאמין נדרש להתאים את תורת ה' לערכי החברה העכשוויים, ואף אין הוא צריך למצוא בהם את ההיגיון האנושי, שהרי משמים באה תורתנו ומידי הבורא ניתנה. שומר המצווה נדרש להבנת הרצון האלוקי, רצון המוגדר בפינו כאמת יחידה.
באומרו "מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני", מבקש רבי ישמעאל ללמדנו כי לא זו בלבד שהמצוות שבין האדם לאלוקיו ניתנו מסיני, אלא אף המצוות שבין האדם לחברו ניתנו מאותו מקור. לא רק הציוויים ה"עליונים" והרוחניים ניתנו משמים, אלא אף הציוויים ה"תחתונים" והארציים.
שירה בציבור בבית כנסת מבורכת היא, ובלבד שתהיה תואמת את רצונו של השוכן בבית הזה. גם אם קולה של המשוררת יפה הוא להפליא, עדיין נדרשת היא להתאים את מאווייה הכנים לרצון הבורא, שהרי "מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני".
זקפו קומתכם יהודים! אין אנו נדרשים להסביר ולהתנצל על שבחרנו לבטל את רצוננו בפני הדת האלוקית ולא בפני הדת הנימוסית. אין אנו נדרשים לביצוע "התאמות" בין רצון הבורא לגחמות ערכי הזמן האנושיים. "שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת, כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, ויושביה כמו כן ימותון, וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת".
חוקי הדת הנימוסית יעברו שינויים רבים ובסופם יותאמו לאמת הנצחית "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון... ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".