אין באפשרותנו להצביע על חטא מסוים שהוא זה שהיווה את הגורם המרכזי לבואה של השואה. מדובר במסכת קשה ביותר של השמדות ועינויים שאין לנו כלי קיבול כלשהו להכיל אותה.

עם זאת, רבים מציינים את ההתבוללות של יהודי גרמניה וארצות נוספות, כמי שפתחה את השער בפני הפורענות. על מגמה זו נדון במאמר זה.

תקופת האמנציפציה היתה מזומנת מאת הבורא לשמש לנו כהכנה לביאת המשיח, ולצורך מטרה זו הוקל מעלינו עול הגלות. ההכנה לימות המשיח דורשת מאיתנו עבודה רוחנית רבה כדי להגיע למדרגת הגאולה. אך אנו הפכנו את המטרה, ובמקום להתכונן לגאולה מתוך שמחה, השתמשנו במצב החדש כדי להתערב בגויים וללמוד ממעשיהם. ארבה לנו אם כן, הסכנה הידועה של הכנה לקדושה שאינה באה אל תכליתה..."

העובדה שלא היה חורבן עד לאותה תקופה, אף שתהליך ההתבוללות כבר היה בתוקפו זמן ארוך, היא מפני שהקב"ה מאריך את אפו ואינו מביא את הפורענות אלא לאחר שנתמלאה הסאה.

תחילת תהליך ההתבוללות התרחש במערב אירופה, בהשכלה הברלינאית ובתנועת הרפורמה שבאה בעקבותיה. בעקבותיהן החלה עזיבה מוחלטת של היהדות והגיעה לעולם מכה אנושה של המרות דת ושל נישואי תערובת. הגיעו הדברים לידי כך שנותר מיהדות גרמניה מיעוט קטן של שומרי תורה ומצוות. במזרח אירופה התחיל תהליך זה מאוחר יותר, אך בין שתי מלחמות העולם הוא כבר היה גם שם במלוא עוזו.

בפעם הראשונה בתולדותיו ניצב העם היהודי בפני סכנת כליה, לא על ידי שונאיו ומחריביו, אלא על ידי טמיעה באומות העולם.

מקורות בתורה ובדברי הנביאים עדים לכך שההתבוללות גורמת לעונש כה חמור.

הנביא אומר: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה. אשר אתם אומרים: נהיה כגויים, כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן. חי אני נאום ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ', ל"ב-ל"ג).

בתפילת עזרא על חטא נישואי התערובת, בזמנו, נאמר: "הנשוב להפר מצוותיך ולהתחתן בעמי התועבות האלה? הלא תאנף בנו עד כלה, לאין שארית ופליטה" (עזרא ט', י"ד).

בתוך סקירה היסטורית ארוכה על תולדות ישראל, כותב בעל ה"אור שמח" בספרו "משך חכמה", שנדפס בשנת תרפ"ז, למעלה מעשר שנים לפני מלחמת העולם השנייה:

"הישראלי בכלל ישכח מחצבתו וייחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו ללמוד לשונות לא לו, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים לא עשיתם, 'ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים'. אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו".

הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו לשיר השירים, כותב שבעזוב עם ישראל את התורה וינסו להתקרב לגויים, הגויים עצמם ירחיקו אותם:

"שנאת ישראל היא שנאת עולם ו'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו', אולם לא בכל דור יוצאת השנאה לאור. הסיבה העיקרית ליציאתה לפועל היא רצון ההתבוללות והטמיעה. צורת ישראל שיהיה בדד בגויים ומובדל מהם, על כן בשעה שמבקש לפרוץ את הבדד ולבסוף להסיר את צורת היהדות, מה הקב"ה עושה באותה שעה? הוא מעורר שנאה מן העמים בפועל, ומרחיקים אותו עד שבעל כורחו ניכרת צורת ישראל, ודבר אלוקינו יקום לעולם.

בהשחית ישראל את צורתו, היא היהדות, נעשה שפל ונבזה בעיני העמים, כי זה כלל בטבע, דכל בעל צורה גבוהה, כשנשחתת צורתו זאת, אז נעשה פחות הרבה יותר, גם מאשר איננו בעל צורה גבוהה כמותו, כמו בדומם, צומח, חי, מדבר, שהצומח בשעה שפסק כח הצמיחה הרי זה נובל וגרוע מדומם, וכן החי אחר שמת ופסקה חיותו, הרי זה מבאיש וגרוע הרבה יותר מהצומח הנובל, האדם כשמאבד דעתו הרי הוא גרוע מחיה ובהמה, וגם ישראל, כשמאבד את צורתו היא היהדות, נעשה גרוע מכל אדם חי. וחושבים אותו לבריה שאין עליה צורה אנושית כלל".

הדברים מצלצלים כדברי נבואה, אם נזכור שאמנם לפי תורתם המסולפת של הנאצים נחשב היהודי ל"תת אנוש", יצור שאינו ראוי כלל לתואר אדם, וממילא אין להתייחס להשמדתו אלא כפי שמתייחסים להשמדת חרקים. ואמנם, בפועל נוהל מבצע הרצח הנורא כאילו היה זה מבצע של השמדת כינים. במסמכים נאציים מופיעים ביטויים כמו "ניקוי" ו"טיהור" או "מבצע הגייני" ככינויים לרצח.

אין לך "מידה כנגד מידה" גדולה מזו, שיהודים אשר ביקשו בכל נפשם לטשטש את זהותם היהודית ולהידמות לנכרים, נרדפו ונרצחו על היותם יהודים.

העיתונאי רוברט וולטש כתב בזמנו בשנת 1933:

"הם (היהודים) חשבו שהדבר החשוב ביותר הוא שלא יוכרו כיהודים. היום הם מואשמים בבגידה בעם הגרמני: העיתונות הנאצית מכנה אותנו 'אויבי האומה' ואנו חסרי אונים מול האשמה זו. אין זה נכון שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שהם בגדו בעצמם וביהדותם. משום שהיהודים לא נשאו את יהדותם בגאון, מפני שרצו להתחמק מהשאלה היהודית, הם מוכרחים לשאת בעול האשמה של השפלת היהדות".

כותב בעניין זה הרב ד"ר אהרן נויבירט:

"בתחילת שלטונו של היטלר, ב-1.4.33, שחל בשבת, העמידו אנשי היטלר זקיפים לפני החנויות היהודיות כדי למנוע קניות אצל היהודים. החנויות היהודיות נאלצו להיסגר בשבת. הדבר עורר אפילו את היהודים הליברליים לחשבון הנפש. רבים מהם נזכרו בשבת ונהרו אל בתי הכנסיות. האם אין זו שורת הדין לראות במאורע זה אצבע אלוקים, שיש לשנן כלקח לכל הזמנים?" ("ישראל ושבתו", עמ' 155).

מובן מאליו שגזירות החורבן פגעו בחנויות לא רק בשבתות, אלא גם בימי החול, ולא פגעו רק בממון היהודי, אלא אף בגוף ובנפש. אך סמלי הדבר שתחילת הרדיפות היתה בסגירת החנויות בשבת.

אותה הכרה עולה מתוך דבריו של המגיד מקלם: "על חטא ה'שולחן ערוך' של גייגר (ספר תקנות של תקופת ההשכלה) יקום לנו שולחן ערוך חדש בנוסח גרמניה, ושם - רחמנא ליצלן - יהיה כתוב: הטוב שביהודים הרוג".

תמורת התרת נישואי התערובת עם נכרים, יבוא יום שהנכרים יחברו "שולחן ערוך" משלהם, ובו ייאסר על נוכרים לבוא בקשר נישואין עם יהודים.

הרב משה אביגדור עמיאל הסביר בספרו "לנבוכי התקופה" כיצד גרמה ההתבוללות לשואת עמנו. בין השאר כתב שם:

"החורבן התחיל לא מעכשיו, שהכל כבר נהרס ונחרב עד היסוד, ותחום המושב שלנו באירופה כולה נהפך לבית קברות. החורבן שלנו החל עם תנועת שיווי הזכויות שהיא זו שחבלה בנו באופן מבהיל. כל קיומנו בגלות היה אפשרי כשהיינו מובדלים מהגויים. התקיימנו, אעפ"י שתמיד היה קיומנו קשור בפורענויות ובייסורים. אבל כשפרצנו בכל גופנו ונשמתנו לעברם של אחרים, הבאנו עלינו את כל הקללה הנוראה הזאת".

לא זו בלבד שההכרזה של הנכרים כי אינם רוצים ביהודים היא בבחינת "מידה כנגד מידה" לרצון ההתבוללות, אלא שניתן להראות גם באופן הגיוני וטבעי כיצד גרמה ההתבוללות עצמה להתגברות שנאת היהודים, כפי שכותב אליעזר ליבנה (ממנהיגי התנועה הציונית):

"האמנסיפציה – כלומר, ההתערבות בחברה הגויית, הגבירה לאין שיעור את דחפי השואה וממדיה. כאשר היהודים מקבלים זכויות שוות, הם עולים ביתר מהירות בשלבי הכלכלה ובדרגות החברה מאשר הגויים. משטר המבוסס על אי-הפלייה בין גזעים, דתות וקיבוצים אתניים, מעלה את היהודים לשלבים גבוהים. החיזיון עשוי להיראות כאישור לטיב התכונות האינטלקטואליות, האמוציונליות והאתיות שדרך החיים היהודית מטילה, והמתמידות זמן מה גם לאחר שמסתלקים ממנה. אולם הוא אינו יכול שלא לחדד את המתיחות האנטי-יהודית. עליית היהודים בחברה הגויית משמשת רציונליזציה לזעם האנטי-יהודי וגירוי מתמיד כאחד. הקשר בין האמנסיפציה והאנטישמיות המודרנית הוא סיבתי ומהותי, והדבר כולל את האנטישמיות על כל גילוייה".

בגלל נטישת הדת והתפתחות פילוסופיות אנטי דתיות יכלו הנאצים לפתח פילוסופיה מבולבלת של אלימות ושל רצח, ולהסתמך על ציטטות (מדויקות ובלתי מדויקות) מכתביהם של פילוסופיים גדולים. יותר מכול, ידועים הציטוטים מכתבי הפילוסוף הגרמני ניטשה, אשר דיבר על הקמת גזע של "אדם עליון", שיהיה "מעבר לטוב ולרע" המוסרי. התעמולה הנאצית השתמשה גם בכתביהם של פילוסופים אחרים, וכל זה לא היה יכול להתרחש אלא בעקבות המרידה הכללית בדת.

אל לנו לשכוח שדבר דומה ביותר לשואה התרחש בברית המועצות בימי סטאלין ימ"ש. אף בברית המועצות מודה השלטון בהתנגדותו לכל הדתות, ולא מקרה הוא כי דווקא שם נרצחו מיליוני בני אדם (ביניהם יהודים רבים) על לא עוול בכפם. כמה וכמה מן השיטות הנאציות, כולל מחנות ריכוז, אינן אלא חיקויים של השיטות הנהוגות בבריה"מ. האידיאולוגיה הקומוניסטית דוגלת בחומרנות גמורה ("מאטריאליסם היסטורי") וכופרת בכל רוחניות בעולמנו, ואילו הנאצים דיברו על "שיבה אל הטבע" ועל ציות ל"חוק הדם", כלומר, ליצרים הבהמיים של האדם. תורת הגזע הנאצית רואה באדם סוג נוסף של בעל חיים, ובכך היא כופרת בנשמת האדם ובמעלתו הרוחנית. ברור אפוא ששורש הירידה המוסרית של הנאציזם ושל הקומוניזם נעוץ בהפניית עורף לדת.

נטישת הדת היא אשר הכינה את הרקע ואפשרה את הפשע הנורא. ואם אמנם היתה האידיאולוגיה הנאצית טירוף של קבוצה קיצונית, הרי כידוע, אין הטירוף אלא ביטוי ליצרים ולתופעות הקיימים בחברה כולה. רק כך ניתן להבין את האדישות של החברה הגרמנית כולה כלפי רצח היהודים ואת ההשתתפות הפעילה שלה ברצח זה.

גם מצד הרוצחים וגם מצד הנרצחים, היתה נטישת האמונה מן הגורמים המרכזיים של השואה. מצד הנרצחים - הטמיעה בעמים ועזיבת התורה היו מגורמי השואה, ומצד הרוצחים - הכפירה בעיקר ביטלה את המעצורים המוסריים שעמדו בדרכם.