רבי ישראל מאיר הכהן, הקרוי ה'חפץ חיים' יצא בלווית רב נוסף למסע לדבר מצוה. בדרכם סרו לפונדק כדי לסעוד את ליבם. בעלת הפונדק זיהתה את שני האישים, הושיבה אותם ליד שולחן מיוחד ודאגה שישרתו אותם כראוי. כאשר סיימו השניים את הסעודה, ניגשה אליהם ושאלה: "כיצד מצא חן בעיניכם האוכל שלי?" "טוב מאד", השיב ה'חפץ חיים' . "ומה אתם אומרים?" פנתה אל הרב השני. תשובתו לא איחרה לבוא: "די טוב, אך היה מלוח מדי".

האשה שמעה זאת ופנתה לעבר המטבח. ה'חפץ חיים' החוויר והיה נסער מאד. "אינני יכול להאמין! כל ימי נמנעתי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, לו ידעתי שאשמע לשון הרע, לא הייתי יוצא לדרך".

בראות הרב את תגובת "החפץ חיים", נבהל: "וכי מה אמרתי בסך הכל, מה היה נורא כל כך בדברי? אמרתי שהאוכל היה טוב, ורק הוספתי שמן הראוי היה להפחית מעט במלח!"

"אינך יודע להעריך כראוי את כוחן של מילים", השיב ה'חפץ חיים' , "יתכן שהטבחית הינה אלמנה עניה, ובגלל דבריך תאשים אותה בעלת הבית שהאוכל היה מלוח. כדי להגן על עצמה, תכחיש האלמנה העניה את דבריה ותאמר שהיא לא שמה מלח, ואפילו טעמה את המאכלים לפני שהגישה אותם".

"ואז", המשיך ה'חפץ חיים' ואמר, "תאשים אותה בעלת הבית בשקר ותאמר לה: "האם את חושבת שהרבנים שקרנים?! את היא זו ששיקרת!" הן תתווכחנה, ובעלת הבית תתרגז עד כדי כך שהיא תפטר את המבשלת המסכנה, וזו תשאר מחוסרת עבודה".

"ראה נא לכמה עבירות גרמת", הוסיף ה'חפץ חיים' , "דיברת לשון הרע, גרמת לבעלת הבית ולי לשמוע לשון הרע, גרמת לבעלת הבית לחזור על דברי הלשון הרע בפני המבשלת, זהו כבר חטא של רכילות, גרמת שהטבחית תשקר, בגללך ציערה בעלת הבית אלמנה וגרמת לריב בין אנשים".

משסיים ה'חפץ חיים' את דבריו, אמר הרב בשקט: "דומני שיש כאן הגזמה גדולה! לא יתכן שהמילים שאמרתי יגרמו לכל זאת!"

"הבה נלך למטבח וניווכח".

בפתחם את דלת המטבח, הבחינו בטבחית, כשהיא עומדת בפתח ומוחה דמעות מעיניה. הרב נבהל, חש אל הטבחית, התנצל על הנזק והצער שנגרמו לה, והתחנן בפניה שתסלח לו. לאחר מכן פנה אל בעלת הבית וביקש בתחינה שתסלח לטבחית ותניח לה להמשיך בעבודתה. הוא הציע לה תשלום, ובלבד שלא תפטר את הטבחית.

בעלת הפונדק היתה אשה טובה ונדיבה: "בודאי, בודאי", אמרה, "המשך עבודתה אצלי אינו מוטל בספק. רק רציתי שהיא תדע שצריכים להיות זהירים. היא טבחית מעולה, והיא אכן תשאר במשרתה".

*

בעולם העכשווי, אחד הערכים ה"מקודשים" ביותר הוא חופש הדיבור. המעז לכפור בעיקרון זה, אחת דתו להימנות בין מורדי האור ואויבי הקידמה. לכן, כיום קשה מאד להבין כיצד ניתן להגביל אנשים בדיבורם.

אולם אנו נאמנים לאמונתנו, ואיסוריה יישארו בתוקפם לעד. משום כך חובה עלינו להיזהר, לבקר את מוצא פינו ולחפש דרכים כיצד להמנע מחטאי הלשון.

לא שתיקה מבקשת מאיתנו התורה, אלא ביקורת קפדנית על מוצא פינו. לא הדיבור כשלעצמו אסור, אלא הדיבור החופשי נטול הרסן. נגדו יש להתקומם.

חברה הנאבקת על טהרת הלשון, מזכירה ללא הרף לנאמניה שהדיבור קשור למהות האדם. הפה הנקי מצביע על נפש טהורה ומעודנת. המילים הן הן המעצבות את הנפש. הדבר נעשה במחזוריות של יחסי גומלין הקיימים בין המחשבה ההוגה, הפה המביע והרגש הקולט ומטמיע את הנאמר ברקמות נשמתו.

אנו חיים בתוככי בחברה שאינה מסכימה לדמוקרטיית הפה המשתולל כאוות נפשו, המוציא דיבה על הזולת והמסכסך בין בני אדם באמצעות רכילות. חברה כזו רוצה לחיות ללא מפגע אקולוגי, באווירה צלולה כיין. והיא יודעת ש"מוות וחיים ביד הלשון", פשוטו כמשמעו.

אחת הסיבות שבעטיה בא נגע הצרעת על האדם, היא דיבור לשון הרע על הזולת. חטא זה שרבה חומרתו, גורם לצרעת, ודרך ההתרפאות ממנה מביאה את האדם להשמר מחטא זה ולגדוע את המניעים שהביאו אותו לשפל הזה.

העונש תואם להיקפו ולעומקו של החטא: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג, מ"ו).

התורה נוטלת את מדבר לשון הרע, את מי שהפריד בין איש לרעהו ופורר את החברה בדיבוריו, ומרחיקה אותו ממנה - אל הבדידות. שישב לבד, עם עצמו! שיבין שם, מחוץ למחנה, בשעות הבדידות הבלתי נסבלת של ימי ההסגר, את ערכה של החברה, שיחוש כמה הוא זקוק לה, או-אז יקלוט את גודל חטאו כשפגע בסביבתו בשוט לשונו.

לאחר ימי ההסגר לא תמו עדיין ימי החינוך האישי. כשנרפאה צרעתו, מטילים עליו מעשי כפרה המביאים אותו למודעות עצמית למעשיו: "ולקח למטהר שתי ציפורים... ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" (שם י"ד, ד').

"ציפורים חיות": לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוט דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטות תמיד בצפצוף קול.

"ועץ ארז": לפי שהנגעים באים על גסות רוח (גאוה).

"ושני תולעת ואזוב": מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב (רש"י שם ע"פ המדרש).

בטרם ישוב מבדידותו אל המחנה ואל החברה, מורה לו הקרבן שהוא מקריב את המקור לחטאו: גאווה ותחושת בוז כלפי הסובבים אותו. זכור נא, שמעט ענווה רצויה היא מאד למען יצירת גישה בריאה יותר כלפי זולתך וחברתך.

אחד המניעים הבולטים שבעטיו נוהגים בני האדם לדבר לשון הרע על זולתם הוא פגמים עצמיים. בני האדם מנסים לברוח מפגמים אלו על ידי הטלת פגם באחרים. במקום לנסות לתקן את מומיו, מנסה אדם זה להוכיח שאחרים הם אלו הלוקים במום זה. באופן זה הוא משתדל להסיח את הדעת ממומיו שלו.

רעיון דומה כלול בדברי חכמים: "כל הפוסל - במומו פוסל". אדם ששלמות אישיותו היא המעסיקה אותו, אינו נוהג להתעסק בחיפוש מומים אצל אחרים. לעומתו, מי שבעצמו לקוי בפגמים מסויימים, ואין הוא מוצא עוז בנפשו להתמודד עימם ולתקנם, בוחר בדרך של דיבור אסור על הבריות. במודע או שלא במודע זוהי הדרך שבאמצעותה הוא מנסה להדחיק את התסכול האופף אותו לנוכח חסרונותיו.

מניע נוסף לדיבורים אסורים הוא תחושת הגאוה והיהירות. הערכה עצמית מופרזת עשויה למצוא פורקן באמצעות דיבור לשון הרע. בעל הלשון עלול לראות את עצמו במעמד כה נישא, עד שהוא יכול לחשוף מומים של אחרים ולבקרם. תחושת העליונות מקנה לו עמדת כח שממנה, לפי דעתו, הוא מסוגל לשפוט את הזולת.

יתר על כן, הדיבורים האסורים הם לא רק תוצאה של רגש התנשאות, אלא גורם המזין רגש זה. באמצעות חשיפת מומי הזולת, מנסה אדם המדבר סרה בזולתו להדגיש את מעלתו העצמית. במקום שהעליונות תבקש אפיקים של הוספת מעלות, היא מוצאת לעצמה ביטוי מזוייף באמצעות הנמכת שיעור קומתו של הזולת. על רקע קלונו של החבר נדמה לאדם המתנשא שתוכר עדיפותו לעיני כל. דברי לשון הרע הם המפתחים אצלו, כביכול, את ערכו העצמי.

השגת מעמד בחברה והשפלת מתחרים נראות לעתים קרובות בעיני האדם כה חשובות, עד שחיים המתרכזים בשאיפה להישגים רוחניים, בוויתור על משאלות לב ובהקרבה למען הזולת, אינם נחשבים בעיניו לחיים, והם נראים בעיניו כ'מוות' איטי ומתמשך...

על האדם להפנים בלבו את הלקח הבא: הזוהר והברק של חיי ההפקר הוא מזוייף. אם ברצונך להנות מהחיים, להיות בן חורין אמיתי, עליך לשעבד את שאיפותיך לדרכה של התורה - ואז תזכה לשני עולמות! גם כאן בעולם הזה, בחיים הארציים, אדם החושב טוב על הזולת ומשתדל להעניק לו, זוכה שחייו יהיו מסכת אחידה של סיפוק, אושר ולב שוקט ובוטח.