כמה ישישים מחברי הנפטר  עמדו בכניסה לבית הלוויות  "ירקון" והמתינו לתחילת הלוויה,  חברם, שהיה יהודי יקר ותמים, הלך לעולמו. את זמן ההמתנה הם ניצלו להעלאת זיכרונות נעורים... הדי הקולות נשמעו למרחוק.  הזיכרונות והחוויות עוררו בכולם ענין, כל אחד הוסיף משלו, בינות לדיבורים צרמו באזני דיבורי לשון הרע ורכילות מתובלים בפגיעה בכבודם של חבריהם. נגשתי אליהם ופתחתי בדברי שבח על גודל המצווה בהשתתפות בלוויות המת. הם הנהנו בהסכמה.  אך הוספתי שכדאי להימנע במעמד זה מדברי לשון הרע שהרי אין זה לתועלת נשמתו של הנפטר...  אחד החברים התפלא: "כבוד הרב, למה אתה אמר  שזה "לשון הרע" הלא זה היה 'באמת'!..." הוא כעס מאד כשהשבתי לו שזוהי בדיוק ההגדרה ללשון הרע מן התורה. חבריו פנו אלי בתרעומת: האם אתה רוצה לקחת לנו את אחת מההנאות האחרונות שנשארו לנו... אנחנו הרי יותר קרובים לשם... בספסל הזה ישבנו גם בשבוע שעבר וגם ב... יש כאן מקומות קבועים... בעצם מתחלפים... כי הנפטר הנוכחי היה רגיל לשבת כאן בקצה הספסל... בגיל שלנו  מה  נשאר לנו ליהנות  מלבד התרפקות על זיכרונות , גם אם מתובלים ברכילות ...

"אכן", הסכמתי איתם, "איני חפץ לקחת לכם  את ההנאות האחרונות... אך מסופקני אם אכן דיבורים אלו נמצאים תחת קטגוריית: "הנאות" הלא אחרי כל דיבורי הרכילות והעלבונות ההדדיים מגיע העלבון האישי, השנאה, הכאב, וזאת  למרות החיוכים המאולצים... הלא כן?! ובכלל, אפשר להעלות זיכרונות  יפים ללא כל סרך לשון הרע ועלבון." החברים הנהנו בראשם.           

סיפרתי להם מעשה מזעזע שהתרחש עם נבוכדנצר מלך בבל. צדקיהו היה המלך האחרון ביהודה ,בימיו חרב הבית הראשון. את צדקיהו המליך נבוכדנצר. שמו היה מתניה ונבוכדנצר  שינה את שמו לצדקיהו לאחר שהשביעו שלא יגלה לאיש את אשר ראה בארמונו. הגמרא מספרת  את  מה שראה : ״אשכחיה צדקיה לנבוכדנצר דהוה קאכיל ארנבא חיה. (תרגום): פעם אחת נכנס צדקיהו לטרקלינו וראה  את נבוכדנאצר שאכל נתחים מארנבת בעודה חיה!!. נבוכדנצר התבייש שנתפס באכזריות זו, וע"כ השביעו שלא יגלה זאת לעולם. המשך הסיפור מובא שם בגמרא. (נדרים ס"ה). נבוכדנצר היה כה רשע ואכזר עד שנהנה לראות את החיה מתייסרת בסבלה! נשמע נורא!! הדעת לא מסוגלת אפילו לשמוע את המילים. אך כאשר מדובר בבן אדם, ולא בסבל פיזי אלא סבל נפשי, בו שופכים את דמו לעין כל, והוא מאדים ומחוויר חליפות.  כשאדם הצופה בכך נהנה, האם זו פחות אכזריות ?! בינו נא זאת!  

בפרשת מצורע, מובא עונש "הצרעת" המושת על  מֶסַפֶּר לשון הרע:  "והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, וטמא טמא יקרא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג מה- מו).  עונשים כבדים וקשים מנשׂא יש לו , למצורע: א. סבל פיזי - הצרעת עצמה. ב. דיני האבלות שעליו לנהוג. ג. סבל נפשי - ההשפלה הסביבתית, הוא נצרך לזעוק בעצמו: לכל הסובבים : "טמא טמא" כדי שלא יטמאו ממנו. ד. סבל – הבדידות, עליו לשבת בדד  מכל המין האנושי. מביא רש"י את דברי המדרש בסיבת עונש הבדידות: "בדד ישב" – "שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו!  ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד ?! הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל ".

מבאר זאת הרמב"ם: "תורת הצרעת אינו ממנהגו של עולם! אלא אות ומופת היה בישראל כדי להזהירן "מלשון הרע". שהמספר לשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו, יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית, משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע."

הרמב"ם מאריך בדברי מוסר שם כיצד נענשה מרים, למרות שדברה על אחיה הצעיר ממנה וגם סִכְּנה את עצמה להצילו מן הים, וגם לא דברה בגנותו אלא שמיעטה בכבודו, ואף משה לא הקפיד על דבריה).  ונענשה "בצרעת", קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות..

ומסיים את דבריו בהוראה מעשית: "לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו להתרחק מישיבתן של הטיפשים ומלדבר עמהן, כדי שלא ייתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלֵצִים הרשעים. בתחילה מרבין בדברי הבאי לאו דווקא על אנשים,  שנאמר 'קול כסיל ברוב דברים' ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים ... ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם... ומתוך כך באין לדבר באלוקים וכופרים בעיקר.... זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ... אבל ישיבת כשׂרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה" (סוף הל' טומאת צרעת).

על איסור זה נאמר בחז"ל: "אמר ריש לקיש: "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן"(קהלת י יא) - לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש, ואומרות לו:   אריה דורס ואוכל,   זאב טורף ואוכל,   אך אתה - מה הנאה יש לך בכך שאתה מכיש ?!   אומר להם הנחש: וכי מה יתרון לבעל הלשון?! " (ערכין ט"ו:) כלומר, עלי הנחש  אתם מקשים? שאל את עצמך- בן האנוש, החושב ומוגדר כ-"מֶדַבֶּר" וכי  אתה  כן נהנה לאחר שהכּשת את חברך בדברי גנאי ורכילות ?!.

לכאורה דברי המדרש אינם מובנים. למדונו חז"ל: "חזקה אין אדם חוטא ולא לו" (קידושין ס"ג) כלומר אדם  לא יעשה חטא ללא  הנאה בצדו. ובטח כשעסקנן בחטאי הלשון  , אם הם לא היו מלווים בהנאות, וודאי לא  היו  כה נפוצים!   אם כן, מהי   ההשוואה בין המשל לנמשל, הלא, הנחש מכיש את טרפו ואינו אוכלו, כך שאין לו הנאה, לא בהכשה ולא בתוצאה. אך אצל בני אדם  ההכּשה  היא היא ההנאה!  הנאה 'נפשית' למדבר ולמאזין ... הצימאון ה'אנושי' לרכילות 'מפרנסת' ומייצרת ,לדאבוננו,  ענף כלכלי משגשג של מדורי רכילות  בכל ענפי המדיה. לדאבוננו לא מעט הולכי רכיל  אוכלים לשובע את טרפם האנושי מידי כמה רגעים....  

כדי ליישב זאת עלינו להתבונן בהלך מחשבותיו של מדבר או מאזין ללשון הרע, לגעת במניעים הפסיכולוגיים לחטא זה. כפי שלמדנו מרן הגר"א דסלר זצוק"ל: "זכור מה שאומרים חכמי הרופאים: כי יותר מאשר ראוי להבין את החולי, ראוי להבין את החולה!. כי חלק גדול בכל חולי,  בא מהלך רוחו של החולה, וכשתצליח לתקן זאת, תעבור המחלה". (מכתב מאליהו ח"ד) נמצא ארבע סיבות מרכזיות. א. 'התנשאות'  -  כאשר שופטים בני אדם, חשים טובים וצדיקים לעומתם.   ב. 'הַצְדַקה עצמית' - הנה אני לא הרשע היחיד בסדום... ג. קנאה מהצלחת הזולת המולידה שנאה. ומכוחה משתוקק האדם לעמעם את הצלחת זולתו. ד. מעורבות חברתית. להיות במרכז העניינים החברתיים, ע"י שיח 'מעניין' אודות אנשים ומעשיהם.

התורה מלמדת את מֶדַבּר לשון הרע  להתבונן בעצמו האם  השיג את מטרתו , אם חברך חוטא כמוך מצבך הרוחני טוב יותר ?! האם כעת לאחר דיבורי הגנאי החברה מעריכה אותך יותר?  האם לאחר הדיבורים האסורים אתה חש אהוב יותר? מאושר יותר? פרנסתך השתפרה בעקבות זאת?!  ע"כ זעק דוד המלך: "מה יתן לך ומה יוסף לך לשון רמיה?!".   

גם כיום שעונש הצרעת  אינו קיים, יש צרעת נפשית שמטיל על עצמו החוטא בלשונו הרעה,  אנשים בתוך תוכם  מתעבים את בעל הלשון הרע, גם אם הוא נראה במרכז העניינים... כולם יודעים  שהוא מסוכן לחברה!  איש לא רוצה להיות על לשונו...  בסופו של דבר הוא מוצא עצמו בודד וגלמוד כי איש לא רוצה באמת בקרבתו.

זו א"כ פשר השאלה שנשאל הנחש: אריה, עמל קשות בחיפוש טרף למזונו. הריגת הטרף אין בה  הנאה ,הכבשה הזו לא עשתה לו מאומה... אלא שאין לו ברירה... ההריגה היא אמצעי למטרת הנאתו: סעודת היום... אך אתה הנחש מה יצא לך מלהרוג את טרפך ?! הלא בכל מקרה הוא לא בתפריט שלך...?! וזו גם השאלה למדבר ולמאזין ללשון הרע: הלא שום  הנאה של אמת לא תבוא מדיבורים "ארסיים" אלו! רק עלבון, כאב, בדידות, שנאה, השפלה, ותסכול שיבואו כתגובה. זהו הדגש בתשובת הנחש: "וכי מה יתרון לבעל הלשון" לא שאין הנאה מסוימת בשעת הדיבור והשמיעה של לשון הרע, אך מה יתרון מה נשאר לך מכל זה?! כלום!!!.

מסופר על מרן רבי מאיר חדש זצוק"ל, שראה קבוצה מתלמידיו קובעים שיעור בספר: "שמירת הלשון", הוא פנה אל התלמידים ואמר: "מה שאתם עוסקים זה בגדר: "סור מרע" אך כדאי לכם במקביל לקבוע שיעור בסוגיית: "עין טובה" שהיא בבחינת: "עשה טוב"... כך שלא תגיעו למצב שתרצו בכלל להתעסק בפגמי הזולת כי אם במעלותיו.

"אדרבא שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונו."