חילוקי דעות מצויים בכל משפחה. אפילו בין שני אחים קיימים חילוקי דעות. השוני בין בני אדם נעוץ ברצונו של הבורא לברוא כל אדם כיצירה עצמאית, בעלת ייחוד משלה. השינוי מקורו בנשמתו של כל אדם. טביעת האצבעות הייחודית לכל יצור אנוש, היא הביטוי הגשמי המוקרן מיחודיות נשמתו.

ההבדלים מחריפים במסגרת המשפחה, שבה מתווסף הבדל מהותי הקיים בין שני המינים - איש ואשה. טבעם שונה, ציפיותיהם אינן זהות, רצונותיהם אחרים ושאיפותיהם חלוקות. למצב זה יש השפעה על התנהגותם ההדדית.

יציבותו של מוסד הנישואין בחברה המערבית מצויה בשפל היסטורי חסר תקדים. אחוז הגירושין, בחלק ממדינות המערב, עומד על כשישים אחוז. נתון מזעזע זה מהווה את אחד מגורמי הסבל האנושיים המרכזיים. מערכת נישואין כושלת מהווה סבל נפשי לשני הצדדים, סבל שנמשך פעמים רבות גם לאחר פירוק התא המשפחתי. נישואין כושלים, מביאים לעולם ילדים שאינם זוכים לראות כיצד נראית משפחה בריאה, בעלת זוג הורים.

הגורם לבעיות במוסד הנישואין נובע בין השאר מהעובדה שבני האדם נוטים לראות במין הגברי ובמין הנשי, שני יצורים כמעט זהים. כולנו מודעים היטב להבדלים הרבים המבדילים בין האופי הנשי לאופי הגברי, אולם איננו משכילים להבין עד כמה הבדלים אלו הם עמוקים ויסודיים. האיש והאשה שונים זה מזה בצורת חשיבתם, בצרכיהם הנפשיים ובצורת התנהגותם. מכיוון שבני האדם אינם מבינים בהבדלים אלו לעומקם, הם נוטים לנסות לתקשר עם בני זוגם על פי צורת התקשורת המקובלת עליהם בעצמם. הגבר נוטה לפרש את דברי רעייתו על פי עולם המושגים ואמות המידה הגבריות, בעוד שעל פי שפת הנשים כוונתם שונה לחלוטין. גם האשה טועה בנקודה זו כאשר היא מנסה לפענח את התנהגותו של בעלה על פי קוד התנהגות נשי. הבדלים יסודיים אלו גורמים לחוסר הבנה יסודי בין שני המינים.

אם עקרון זה אכן נכון, יש לשאול מדוע בעיות אלו נפוצות בעיקר בחברה המערבית, בלי שום יחס לחברות היותר שמרניות? אם הגברים והנשים מדברים בשתי שפות שונות ולהם מערכת נפשית שונה בבסיסה, מדוע בעיות אלו אינן קיימות בהיקף נרחב בחברות שאינן מערביות? מדוע שיעור הגירושין בהן נמוך ללא כל השוואה? והרי טבע האדם אחד הוא?

התשובה לשאלה זו היא פשוטה:

הבעיה אינה נעוצה בעצם ההבדלים בין גברים לנשים. הבדלים אלו ביסודם מביאים ברכה גדולה. קשה לדמיין איך היו נראים חיי האדם עלי אדמות אלמלא הבדלים אלו. השוני בין האופי הגברי לאופי הנשי מותאם היטב לצרכי החיים. הבעיה אינה נעוצה בכך שקיימים הבדלים, אלא באופן שבו החברה האנושית מתייחסת להבדלים אלו.

למרבית הפלא, הניגודים מביאים ברכה. ככל שבני הזוג ילמדו לקבל ולהעריך את בן הזוג השונה, הם יגיעו לצמיחה ולבגרות. השונות תיצור מציאות חדשה, מושלמת יותר. באמצעותה הם יהיו שותפים מלאים הן בבנין משפחתם והן בתרומתם לתיקון העולם.

רבים סבורים שהם יודעים כיצד לנהל חיי נישואין: "מערכת היחסים בין אבי לאמי היא נפלאה, ולכן אני יכול להעתיק את דרך התנהגותם לחיי שלי". אכן, הורים שחיים חיי משפחה טובים מהווים בית ספר טוב לילדיהם, אך לא בכל מקרה. על פי רוב הם גם לא לימדו את ילדיהם כיצד בונים את המערכת הזוגית. יתר על כן, בנים להורים שהצליחו בנישואיהם, עלולים להכנס למצב של שבירת ציפיות וליפול למשברים.

לעתים, בני הזוג חושבים שהם בעלי הבנה מיוחדת בכוחות הנפש של האדם, משום שהם מצליחים מאד במערכת יחסים עם חברים. החושב כך, אינו מבין כלל כיצד צועדים במערכת הנישואין המפותלת, ואינו יודע שהיא שונה לחלוטין מיחסי חברות.

בורא העולם יצר את עולמו במצב חסר, כדי שבני אדם ישלימו אותו. מעולם לא אכלנו תבשיל, שמעצמו, בדרך מקרה, נהיה טעים, לאחר שהתבלינים נפלו לתוכו. כמו כן, לא ראינו גינה יפה שהתפתחה מעצמה, ללא שטיפחוה וניכשו את עשבי הבר שבה. גם את המשפחה חשוב לטפח.

הנתינה הדרושה ליצירת אחדות, היא נתינה שיש בה כוונה להיטיב לזולת ובייחוד לבן הזוג. נתינה שכולה השקעה באדם המקבל והבנה לשאיפותיו. הגמרא מסבירה: "איש ואישה, זכו שכינה ביניהם" (סוטה י"ז, א'). המונח "איש ואישה זכו", אין כוונתו רק לכך שהם זכו ומזלם שפר עליהם. "זכו" – משמעותו הזדככו, ערכו עבודת זיכוך של מידות הנפש. כאשר הם יצליחו לעשות זאת, הם מכניסים את השכינה לתוככי ליבם, וממילא שוכן השלום בביתם. כל אחד מהם נעשה שלם יותר.

אדם שיבנה את משפחתו ויכוון את דרכי חייו למען נתינת עצמיותו לזולת, תעניק לו כל נתינה בכפליים, לבו יתרחב ודעתו תתיישב עליו. בנתינתו מתפשטת מהותו אל זולתו, הוא חש כי חלק מעצמיותו הגיע אל חברו. נוצר קשר נפשי שאותו אנו מכנים "אהבה". האהבה היא תפיסת חיים, הרואה את מציאותו של השני כמשולבת בעולמו של האוהב.

כאשר יש לבני הזוג מטרה משותפת, ללא כל כוונה צדדית נסתרת, לא יעמוד שום מכשול בדרכם. גם אם יתגלעו ביניהם חילוקי דעות, המטרה המשותפת תהווה גורם מלכד.

לבני משפחה יש לרוב אחדות פנימית וטבעית. חיי המשפחה הם השורש שממנו יונק האדם את חיותו. בני זוג שנישאו מתוך רצון לבנות בית משותף, ימצאו דרך לפתור בעיות ומריבות, כי השיתוף הפוטנציאלי ביניהם רב על הפירוד. לעומת זאת, אם המסגרת המשותפת אינה אלא אמצעי להפקת תועלת אישית, קיים חשש שהשותפות תתפרק או שהמשך קיומה יהיה מלווה בסיוט מתמשך.