הצרעת אינה מחלה מסוג המחלות הגופניות המוכרות כיום. זוהי תופעה ייחודית הבאה כעונש על חטאי הלשון.

אחד מעיקרי האמונה שמנה הרמב"ם הוא "שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו, ומעניש לעוברי מצוותיו". עיקרון זה נקרא עקרון הגמול. מפורסמים הם דברי הנביא שתיאר את דרך הנהגת הבורא: "גדול העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיהו ל"ב, י"ט). גם הנביא מדבר על עקרון הגמול.

מבין העונשים הבאים על עבירות, בולט בחומרתו העונש המיועד לחטאי לשון הרע.

הצרעת אינה מחלה מסוג המחלות הגופניות המוכרות כיום. אין הכוונה למחלת הצרעת הנדירה הקיימת כיום, אלא לנגעים שפרטיהם מופיעים בתורה ובמשניות במסכת 'נגעים'. יסודם של נגעים אלו הוא בתחום הרוחני, בעוון חטאים מסויימים לוקה החוטא בגופו.

הסיבה שתופעות אלו אינן קיימות בימינו, אינה מפני שזכינו והתגברנו על חיידקי לשון הרע, מחוללי הצרעת. להיפך! עובדה זו מוכיחה על שפל מדרגתנו הרוחנית. כה רחוקים אנו מן השלמות, עד, שכביכול, איננו ראויים לתגובות מיידיות מן השמים על מעשינו.

הישיבה בדד מחוץ למחנה

כשלקה אדם בצרעת, גזרה עליו התורה  להתנתק ממשפחתו ומכל קרוביו וידידיו ולשבת מחוץ למחנה כנאמר (ויקרא י"ג, מ"ה): "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא  הוא בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו".

מפני מה גזר ה' על המצורע שישב בדד, בגדיו פרומים, וראשו פרוע, והוא יקרא על עצמו "טמא, טמא"?

התשובה היא: הקב"ה גזר על המצורע שיהיו "בגדיו פרומים וראשו פרוע" – כנגד חמדת העושר. שיקרא על עצמו "טמא" – כנגד הגאווה, וכנגד לשון הרע הנובע מקנאה – "בדד ישב מחוץ למחנה".

הקנאה, התאוה והכבוד

על שלושה אנשים מסופר בתנ"ך שנדבקו בצרעת והם אמנם היו קשורים לאחד משלושת הפגמים: קנאה, תאוות העושר ורדיפת הכבוד.

מרים הנביאה דיברה לשון הרע על משה רבינו: "הרק אך במשה דיבר ה', הלא גם בנו דיבר" (במדבר י"ב, ב'). הלא הקב"ה דיבר אל כולנו בהר סיני. המדרש אומר שמרים קנאה במשה, והעונש לא איחר לבוא: "והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג" (שם י"ב, י').

אלישע הנביא ריפא את נעמן, שר צבא ארם, מצרעתו, וכתמורה ביקש נעמן להעניק לו מתנה, אך אלישע סירב. כשהלך נעמן לדרכו, רץ אחריו גחזי, משרת אלישע, וביקש לעצמו את התגמול. כנגד תאוות הממון של גחזי קיללו אלישע, שתדבק בו צרעת, כפי שנאמר: "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם" ויצא מלפניו מצורע כשלג (מלכים ב', ה', כ"ז).

המלך עוזיהו ביקש להקטיר על מזבח הקטורת. אמרו לו הכהנים: "צא מן המקדש, כי מעלת, ולא לך להקטיר לה', כי לכהנים בני אהרן המקודשים להקטיר" (דברים הימים ב', כ"ו, ט"ז). עוזיהו רדף כבוד, אך הנה "הצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים, בבית ה' על מעל למזבח הקטורת".

שלוש העבירות שבגינן הצרעת באה על הבריות, מקבילות לשלשת הדברים שמוציאים את האדם מהעולם: הקנאה, התאוה והכבוד (אבות ד', מ"ה).

הנחש הקדמוני

היצור הראשון בעולם שקיבל עונש צרעת, הוא הנחש הקדמוני, שאמר לשון הרע על בוראו, ולפיכך נצטרע. כשנתבונן נמצא שעונשו של הנחש הקדמוני נבע גם הוא משלושת הפגמים: קנאה, תאווה וכבוד:

"הקנאה" - הנחש קינא באדם על חוה אשתו, לכן זמם להרוג את אדם ולקחת את חוה.

"התאווה" - אמרו חכמינו במדרש על הפסוק: "והנחש היה ערום מכל חית השדה" (בראשית ג', א'), כי התאווה להתקרב לחוה, היא זו שהיתה בעוכריו.

"הכבוד" - הנחש היה גאוותן ולא הסתפק בכבוד שניתן לו. הוא ביקש גדולה שאינה מגיעה לו, ועונשו היה שהושפל יותר מכל בעלי החיים.

הנחש ביקש להשיג דברים שאינם ראויים לו, ועונשו היה שנלקח ממנו גם את מה שהיה בידו. גם מי שדיבר לשון הרע נענש בצרעת. המצורע רדף אחרי חמדת הממון, וסופו שיהיו בגדיו פרומים; המצורע רדף אחרי הכבוד, סופו שיקרא לעצמו "טמא"; המצורע אמר דברים של גנאי על חברו, וסופו שישב בדד מחוץ למחנה.

עין טובה

להתרחקות מהוצאת דיבה קיימת תוצאה  חיובית נוספת. באמצעותה ניתן לשפר את תשתית הנפש כולה, והיא "עין טובה":

חכמינו אמרו כי עין טובה היא אחת משלוש המידות המאפיינות את תלמידיו של אברהם אבינו (מסכת אבות). מעלת העין הטובה הצעידה את אברהם אבינו בדרכו הרוחנית וקידמה אותו, עד שממנה התפתחה שלמותו הרוחנית.

כשביקש התנא רבן יוחנן בן זכאי מתלמידיו, שיצביעו על דרך טובה שידבק בה האדם, אמר רבי אליעזר בן הורקנוס, שזו עין טובה. ללמדנו, שעין טובה היא מהמאפיינים הראשיים המעלים את האדם על דרך שממנה יגיע לכל הטוב והקדוש.

רבי עובדיה מברטנורא מגדיר מידה זו: "מסתפק במה שיש לו, ואינו מבקש דברים יתירים (מיותרים), ואינו מקנא כשרואה שיש לחברו יותר ממנו".

על פי הגדרה זו, עין טובה כוללת הרבה תכונות נפש טובות. היא מהווה בנין אב למכלול דרכי ההתייחסות של האדם לזולתו.

מאידך, עין רעה - יסודה בהסתכלות מעוותת של האדם על זולתו, על החברה הסובבת אותו ועל החיים בכללם. יש אדם הרואה את כל הסובב מבעד למשקפיו האנוכיות, וטובת הזולת גורמת לו להתגברות רגשות הקנאה.

התבוננות מעמיקה מלמדת אותנו, שעין רעה היא אמו הורתו של חטא לשון הרע, שכן דיבור רע יסודו בהסתכלות רעה. אם האדם היה רואה את הזולת בעין חיובית, לא היתה כל סיבה להוצאת הדיבה.

"השותפות" הבלתי מבורכת בין עין רעה ללשון הרע גורמת לתקלות אין ספור המתרחשות חדשים לבקרים בחברה האנושית.

עץ ארז ואזוב

התורה מצווה על המצורע להביא קרבן לטהרתו. וכך נאמר (ויקרא י"ד, ד'): "וצוה הכהן, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב". קרבנו של המצורע כולל תוספות שאינן מצויות בקרבנות אחרים, עץ ארז, שני תולעת ואזוב. מה ניתן ללמוד מתוספות אלו?

עוון לשון הרע בא בעטיה של הגאווה. כדי ללמד את המצורע מהו שורש קלקולו, ציוותה התורה שיביא עץ ארז המעיד על גבהות הלב ושני תולעת ואזוב כדי להורות על הענווה. עליו לאחד את כולם יחד, כדי שהגאווה לא תשכון לבדה, ולא תסיט את מבטו ואת דיבורו לתחום האסור.

התורה מלמדת אותנו את "תורת המיזוג" דווקא בקרבן המצורע, משום חשיבותה ותפקידה של הלשון במיזוג זה. הדיבור המאוזן והמחושב הוא הוא החשוב והרצוי, 

כדברי הרמב''ן באיגרתו לבנו: "וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך"

מפורסמת היא תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק: "שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם". כשיראה האדם בזולת רק את הטוב ויביט בו בצורה חיובית, יעלמו כל הגורמים ללשון הרע ורכילות. מאליהן תתבטלנה גם כל הסיבות המובילות לשאר התופעות השליליות המצויות בחברה האנושית בת ימינו.