על שלושה אנשים מסופר בתנ"ך שלקו בצרעת. אנשים אלו לקו באחד משלושת הפגמים: קנאה, תאוות העושר ורדיפת הכבוד:

מרים הנביאה דיברה לשון הרע על משה רבנו: "הרק אך במשה דיבר ה', הלא גם בנו דיבר" (במדבר י"ב, ב'). היא השוותה את דרגת נבואתו של משה לדרגת הנבואה של שאר הנביאים. במדרש מובא שחטאה הדק של מרים נבע מקנאה. ואמנם העונש לא איחר לבוא: "והענן סר מעל האהל, והנה מרים מצורעת כשלג" (שם י"ב, י').

אלישע הנביא ריפא את נעמן, שר צבא ארם, מצרעתו. כתמורה ביקש נעמן להעניק מתנה לנביא, אך אלישע סרב לקבל ממנו שכר. כשהלך נעמן לדרכו, רץ אחריו גחזי, משרת אלישע, וביקש לעצמו את התגמול. כנגד אהבת הממון של גחזי ובשל חילול ה' שנגרם מכך, אמר אלישע שתדבק בגחזי צרעתו של נעמן שנרפא זה עתה, וכך אירע: "ויצא מלפניו מצורע כשלג (מלכים ב', ה', כ"ז).

השלישי שלקה הוא המלך עוזיהו שביקש להקטיר קטורת על גבי המזבח. אמרו לו הכהנים: "צא מן המקדש, כי מעלת, ולא לך להקטיר לה', כי לכהנים בני אהרן המקודשים להקטיר" (דברים הימים ב', כ"ו, ט"ז). עוזיהו רדף כבוד. לאחר שנכונה המלוכה בידו, הוא שאף לנכס לעצמו גם את הכהונה. אך הנה "הצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים, בבית ה' מעל למזבח הקטורת".

שלושת העבירות שבגינן באה הצרעת, מקבילות לשלושת הפגמים שמוציאים את האדם מן העולם: הקנאה, התאוה והכבוד (אבות ד', ה').

הצרעת ידועה כמחלה חשוכת מרפא, אך למרות זאת הגיעה שמועה לאזניו של נעמן, שר צבא ארם, כי בארץ ישראל יש תרופה ותקוה למחלתו.|

נערה יהודיה שנשבתה ע"י צבא ארם והיתה למשרתת של אשת נעמן, מייעצת לגבירתה (מלכים ב', ה'): "אחלי, אדוני, לפני הנביא אשר בשומרון, אז יאסוף אותו מצרעתו". על האדון לבקש מהנביא אשר בשומרון שירפא אותו מצרעתו. אמונתה התמימה, אותה ספגה בבית הוריה, היא שהכתיבה לה את צעדיה.

נעמן היה איש חיל, ולא היה חולה. הצרעת שבה הוא לקה היתה רוחנית בעיקרה, ואמנם רופאים רגילים לא הצליחו כלל לרפאותה, ודבריה של הנערה היהודיה התקבלו על דעת אנשי ארם כנכונים.

נעמן פונה למלכו, מלך ארם, לקבלת היתר יציאה לשומרון. המלך מסכים ושולח מכתב למלך ישראל, שבו הוא מודיע לו על בואו של נעמן ופמלייתו. המכתב מספר על נעמן המצורע ועל התקוה הגדולה שהיהודים יסייעו לו לרפאותו.

המכתב מעורר מהומה בבית יהורם בן אחאב, מלך ישראל. הוא סבור כי אין זו אלא התנכלות מצד מלך ארם (שם ז'): "ויהי כקרוא מלך ישראל את הספר ויקרע בגדיו ויאמר: האלקים אני להמית ולהחיות, כי זה שולח אלי לאסוף איש מצרעתו, כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי".

המלך היה מקטני אמנה. הוא שפט את הנושאים שבאו לפניו, לא מנקודת אמונה צרופה, ולכן היה נראה לו שמלך ארם מנסה להתנכל לו, ומחפש נקודה שבה מלך ישראל לא ישמע להוראותיו. זאת ועוד, יהורם התבייש לפנות לנביא, כי מעשיו לא היו כשרים וראויים כלפי מעלה. לכן, הוא העדיף וביכר להבין שהפניה לריפוי הצרעת כוונה אליו אישית ממלך ארם, וזוהי פניה מתנכלת שכוונתה רעה.

אלישע הנביא שומע על תגובתו של המלך, והוא שולח אליו (שם ח'): "למה קרעת בגדיך, יבוא נא אלי, וידע כי יש נביא בישראל". מטרתו של הנביא היתה לפרסם את גבורת ה' ואת התועלת הרבה הקיימת בהליכה בדרכו, לכן הוא פנה ביוזמתו למלך שישלח אליו את נעמן.

עם בואו של נעמן לפני ביתו של הנביא, לא יוצא אלישע לקבל את פניו, אלא מסתפק בשליחת גחזי נערו. נעמן שומע מהשליח כי הנביא מורה לו לרחוץ שבע פעמים בנהר הירדן כדי להתרפא מצרעתו.

למשמע דבריו של הנביא קוצף נעמן. האם עבור עצה כה פשוטה של רחיצה בנהר, היה עליו לטרוח ולבוא מארם? והרי מלכות ארם משופעת בנהרות טובים מכל נהרות ארץ ישראל: "הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל, הלא ארחץ בהם וטהרתי? ויפן וילך בחמה" (מלכים ב', ה', י'-י"ב).

אולם עבדיו משכנעים אותו כי כדאי למלא את רצון הנביא. הם טוענים: והרי הוא מבקש ממך דבר כה פעוט, האם לא כדאי לנסות אותו?

הדברים מתקבלים על ליבו של נעמן, ואמנם מיד לאחר שהוא יורד וטובל בירדן כפי הוראת הנביא, שב בשרו כבשר נער קטון. כתוצאה מריפוי פלאי זה הפך נעמן לגר תושב, השומר על שבע מצוות בני נח ומאמין בה' אלוקי השמים.

כדי להבין מדוע התרפא נעמן באופן זה, יש לעיין בשלבי עלייתו וגדולתו של נעמן:

שנים קודם לכן פונה אחאב מלך ישראל אל מלך יהודה ושואל אותו אם יהיה מוכן לצאת איתו למלחמה בארם. מלך יהודה מסכים, אולם מתנה זאת בשמיעת דבר אלוקים מפי נביא. אחאב מכנס ארבע מאות נביאי שקר, והם מתנבאים על נצחון גדול שעתיד ליפול בחלקו של אחאב באותה מלחמה, אולם מלך יהודה טוען לפני אחאב שרצונו לשמוע נבואת נביא אמיתי, נביא ה'.

מלך יהודה פנה אל הנביא מיכייהו, והוא התנבא שהעם יתפזר לאחר המלחמה כצאן ללא רועה, כלומר, המלך אחאב בעצמו עומד למות במלחמה זו, והעם יתפזר בעקבות זאת לכל עבר.

למרות נבואה מפורשת זו, יוצא אחאב למלחמה, כשהוא עוטה על עצמו תחפושת לבל יזהו אותו.

בסערת המלחמה פגע באחאב חץ תועה מכיוון צבא ארם והרגו, וכפי שנאמר (דברי הימים ב', י"ח, ל"ג): "ואיש משך בקשת לתומו ויך את מלך ישראל".

החייל שירה בקשת היה נעמן. בעקבות זאת הוא הועלה לגדולה, והתמנה לשר צבא ארם. גאוותו הרקיעה שחקים, ומחמת אותה גאווה הוא לקה בצרעת.

נעמן לא היה מודע לסיבה הרוחנית של צרעתו, וחשב שהנביא משמש כרופא טבעי. הוא לקח זהב, כסף ובגדים כדי לשלם לו, כפי שמשלמים לרופאים. הוא לא הבין כי כל עוד לא תבוא ההכנעה ללבו, הוא לא יזכה לרפואה.

הנביא מחליט להכניע את גאוותו של נעמן כדי לרפאותו. הוא לא יוצא לקראתו, אלא שולח את נערו, מתוך מטרה לשבור את גאוותו. הוא מודיע לו כי התרופה לצרעת היא לטבול בירדן. בשמו של הנהר רמוזה מטרת הטבילות: "ירדן" מלשון ירידה, הנמכה של רוח הגאוה.

אלישע לא הסכים לפגוש את נעמן עצמו. הוא אינו שש לראות את פניו של שר הצבא הארמי. פניו של הנביא מיועדות לקירבת האלוקים, ואינו מעוניין ליצור קשר עם רבי השלטון וגם לא לשהות במחיצתם.

למשמע דברי השליח, כועס נעמן מאד, כאמור, וטוען: 'אני שר צבא, וכאן מפנים אלי נער עם הוראות מוזרות כל כך...' בגודל רוחו ובגאוותו לא הצליח נעמן להחדיר לליבו שהוא עומד עתה בפני מהלך רוחני שמסוגל לרפאותו. לפי השקפתו, הכל מתנהל עדיין באופן טבעי ורפואי כפי שהתנהל בארם. לכן, הוא כה קוצף על הדברים ששמע, ואינו מוכן לעשות כעצת הנביא.

כאמור, בעקבות הפצרותיהם של בני פמלייתו הוא טובל בירדן, ומיד לאחר שהנמיך את דמותו ונשמע לדברי הנביא, הוא נרפא.

נעמן מכיר טובה לנביא על פועלו ומבקש לשלם לו, אך הנביא ממאן לקחת. בכך מתקדש שם שמים בעולם.

יש בתורה שלושה פסוקים המתחילים באות "נ", ומסתיימים באות "נ", כשמו של נעמן, המתחיל ב"נון" ומסתים ב"נון". הפסוק הראשון הוא: "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן" (ויקרא י"ג, ט'), כלומר: מרפא הצרעת הוא הכהן, אולם הדברים נאמרים רק כאשר נגע הצרעת יהיה באדם מעם ישראל.

הפסוק השני הוא: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוקיך, אליו תשמעון" (דברים י"ח, ט"ו). במקרים האחרים יש לנביא כח אלוקי לרפא מחלה קשה זו.

הפסוק השלישי: "נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען, ואיתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן" (במדבר ל"ב, ל"ב). בפסוק זה כלולה הוראתו של הנביא לרדת לטבול בנהר הירדן.

שבע הטבילות בירדן שהורה הנביא לנעמן, נועדו להביא אותו להכרה בה'. שבכל טבילה אמור היה נעמן לקבל על עצמו אחת משבע מצוות בני נח שבהן חייבים כל באי עולם. לאחר מכן הגיע נעמן לבית אלישע ואמר: בין המצוות שקיבלתי על עצמי, היא האמונה בה'. אשמור על מצוות אלו, אולם בשעה שאלך עם אדוני לבית העבודה הזרה, אם לא אשתחווה לפסלים, אני מסכן את עצמי, ואני מבקש שיסלחו לי על כך.

הנביא שולח אותו לדרכו לשלום, בריא ושלם בגופו, לאחר שגם נפשו באה אל תיקונה.

כאשר ראה גחזי, נערו של הנביא, שאלישע מסרב לקבל תשורה כלשהי מנעמן, הוא ביקש להשיג זאת לעצמו. הוא רדף אחרי נעמן, וסיפר לו על זוג בני נביאים שהגיעו זה עתה לנביא אלישע, ובאופן חריג הוא מבקש עבורם כסף ובגדים. נעמן נתן לו, אך הרושם העז שהותיר הנביא בלבו על שסירב לקבל תשלום – פג.

אלישע ידע בנבואה את כל אשר נעשה, וכאשר הופיע גחזי לפניו, הוא הוכיח אותו קשות על חילול שם ה' שגרם. בעקבות זאת קיללו אלישע שצרעתו של נעמן תדבק בו.

פרק מאלף זה משמש כמוסר השכל כדי שישים כל יהודי אל ליבו כי שורש כל המחלות, ובעיקר הצרעת, הינו שורש רוחני, ורפואתה תלויה בתיקון המעשים ובשפלות הרוח.