התורה נוהגת באופן אחר ושונה משאר הדתות. אלה מבטיחות לנאמניהן את הגמול אי-שם, לאחר המוות, מעבר לפרגוד החיים העכשוויים, במקום שאיש לא חזר ממנו לדווח על החלק שזכה בו, ואילו התורה מבטיחה שכר על שמירת המצוות גם כאן, קרוב, במגע היד:
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה... ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ... וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כ"ו, ג'-ח'). אפשר לנסות להעמיד הבטחות אלו במבחן המציאות. משה רבנו לא חשש, הוא ידע שדברי התורה לא יתבדו. בכוחה של שמירת המצוות להביא גשם, שובע, שלום ועוצמה.
אך קיים גם צד שני למטבע ההבטחות. גם הוא מעורר השתאות:
"ואם לא תשמעו... ואם בחוקותי תמאסו... ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אויבכם, ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף אתכם... ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ לא ייתן פריו" (שם י"ד-כ').
שני הקטעים מורים על התלות של הצלחת העם כולו במוסר ובשמירתו. אמנם, בפרשתנו מתייחסים הדברים רק לעם ישראל ולחובתו לשמירת התורה במלואה, אולם בתורה ובנביאים באות לידי ביטוי גם הדרישות המוסריות מאומות העולם והתוצאות המרות של המרידה בה'. המבול, מהפכת סדום, מפלות אשור ובבל ועוד הן אבני דרך בהיסטוריה האנושית. כיום ברור שהמעשה המוסרי קובע את גורלו של העם, מעבר לעוצמה צבאית או לרווחה כלכלית שהושגו על ידי עושק.
דעות מתחלפות, נימוסים משתנים, אמונות צצות ונופלות, ואילו חוק המוסר כתוב על מגילות הנצח. על כל מילת שקר או מעשה עוול, על חמס ועל רשע, על תאווה ועל גאווה יש לשלם את המחיר בסופו של יום. אצל אומות העולם אי צדק ומרמה עשויים להאריך ימים, אך יום הדין סופו לבוא במהפכות צרפתיות ובדרכים איומות נוספות.
מסקנות ההיסטוריונים אימתו את קביעותיה של התורה. הם מצאו במבט לאחור את הדברים שהתורה הכריזה עליהם בטרם התרחשו.
בזה לא תם העניין. המשך פרשתנו מפתיע עוד יותר.
עם ישראל הוא לבדו חריג שנמלט מגורל היסטורי זה. העונש של "חוסר ההתאמה הפנימית", שגרם להעלמותן של כל תרבויות העבר, בא לידי ביטוי בעם ישראל לא בדרך של העלמות מעל בימת ההיסטוריה אלא בעונש הגלות.
וכך נאמר בהמשך:
"ואתכם אזרה בגויים והריקותי אחריכם חרב... והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם" (שם ל"ג-ל"ט).
וכגלות העם כך גלות הארץ:
"ונתתי עריכם חורבה... והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה" (שם ל"א-ל"ב).
ואמנם כך התרחשו הדברים במציאות. העם גלה מארצו, והארץ שקעה באבלה ובשממונה. גלות העם וגלות הארץ הן שתי מקבילות שתיפגשנה בעתיד. בינתיים, בתקופה שבה ישהה עם ישראל בגלות, תהיה הארץ שוממה, ולא תארח שום עם אחר.
באמצעות שממה זו היא שומרת לנו אמונים, ובבוא יום פקודה ישוב העם לציון ויתנחל בה מחדש, כי לא ישב בה ישיבת קבע שום עם זר.
המציאות ההיסטורית הגשימה את דברי הפסוקים הללו. הארץ עמדה בשממונה כל ימי הגלות, ורק כאשר הגיעו אליה היהודים שוב, היא החלה לפרוח.
הלא דבר הוא!
ואם לא די באלו, נציין הבטחה נוספת הקשורה בעונשו של העם, אך בו זמנית היא חורגת מגורל העמים האחרים:
"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוקיכם" (שם מ"ד).
שוב התגייסה ההיסטוריה להגשים פסוק מקראי זה במלואו. העם שיוסר ודוכא כפי שלא דוכא עם מעולם, עם שעמים אדירים חברו להשמידו, עם שנרדף בכל קצווי תבל זה קרוב לאלפיים שנה - עם כל זאת לא הושמד. הוא חי וקיים, כשאגב כך הוא מנתץ לחלוטין את חוקי ההיסטוריה המקובלים.
בטרם ננסה להבין את הקשר המסתורי ואת יחסי הגומלין שבין התנהגותו הדתית-מוסרית של האדם לבין התוצאות הגשמיות, כגון היבול ופעילותו התקינה של הטבע – נוסיף קורטוב תמיהה למסכת ההבטחות:
"ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו... ואכלתם לחמכם לשובע" (ויקרא כ"ו, ד'-ה').
לו היתה הפרשה משכנעת אותנו ששמירת חוקי התורה תתרום לשיפור איכות החיים המוסריים של העם, שתעניק לנו עולם הבא, היו הדברים מתיישבים על לבנו. אולם, לבוא ולהכריז ששמירת שבת וכשרות, זהירות בהלנת שכר, באיסור שעטנז וכדומה, יורידו גשם, יצמיחו יבול וישמשו כח מרתיע בפני אויבי הארץ - הנחה זו שוברת את מוסכמות הגיוננו האנושי המבוסס על החושים.
אכן, הפרשה משלימה את תמונת יצירת האדם ביום הששי לבריאת העולם. שם נאמר עליו שנברא "בצלם אלוקים" (בראשית א'), הוא נושא בקרבו ניצוץ מן העולם שמעבר לטבע. גרעין האינסופיות שתול בו ומפעיל אותו.
וכך נאמר במדרש:
"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: 'ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך'" (קהלת רבה ז').
כוונת הדברים היא, לא רק להשפעתו של האדם על סביבתו החברתית, כי אם גם על הטבע עצמו. האקולוגיה של היקום על כל צורותיה הינה בבואה והשתקפות של האקולוגיה המוסרית של בחיר היצורים – האדם.
לאדם יכולת הכרעה חופשית. בכל מצב ומצב שאליו הוא נקלע, הבחירה בידו, אם לעשות את הטוב, הראוי והמוסרי, או את הרע, המכוער והמזיק. בזאת מתבטאת עליונותו הברורה של האדם על פני יצורים חיים אחרים.
אולם קיים הבדל תהומי בין הבחירה בטוב לבין הבחירה ברע, מלבד הניגוד המוסרי. הבחירה הרעה נובעת, בדרך כלל, מאינטרס אישי צר, מן האגואיזם. אם יפעל על פי הצעה זו, תהיה התנהגותו טבעית בהחלט, תואמת את מציאות גופו ואת יצריו.
אם האדם מחליט לפעול בניגוד לדרישות יצרו, להתנהג שלא לפי האינטרס האנוכי, רק משום שצו מוסרי ביקש ממנו לפעול אחרת – הרי שבעיני המקרא התנהגותו אינה התנהגות טבעית, כי אם נס, נס הנאצל ישירות מן הניצוץ האלוקי השוכן במעמקי אישיותו.
נס התנהגותי זה, אם הוא הופך לנורמה קבועה בחיי אדם ובחיי אומה שלמה, אם בכל מקרה ומצב יפעלו שלא בהשפעת הדחף, כי אם לאור תבונת הלב – יגרום הדבר שגם הטבע והיקום יפיקו מקרבם תוצאות ניסיות על-טבעיות ותחול עליהם ברכה שמיימית.
הרשם עכשיו!
