המעבר לארץ ישראל

חיי בני ישראל במדבר התנהלו בהשגחה פרטית גלויה. על צורת הנהגה זו נאמר (במדבר י"ד, י"ד): "אשר עין בעין נראה אתה ה', ועננך עומד עליהם, ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם, ובעמוד אש לילה". הנסים והנפלאות שליוו את ישראל כל ימי היותם במדבר, לא הותירו מקום לספקות באמונה. הם אכלו מידי יום ביומו מן שירד מן השמים, ושתו מי באר שליוותה עמם בכל מסעותיהם.
בהגיעם לארץ ישראל הצטווה עם ישראל לחרוש בשעת חרישה, לזרוע בשעת זריעה ולקצור בשעת קצירה. רק לאחר שאדם טרח ויגע להשגת פרנסתו, יכול היה לצפות לברכת ה' (דברים י"א, ט"ו): "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת".

אם האדם לא יזרע ולא יקצור, לא תהיה לברכה על מה לחול. מצב זה טומן בחובו סיכון מסויים. האנשים עלולים להתעלם מהשגחתו המתמדת של הקב"ה ולחשוב כי כוחם ועוצם ידם הם שעשו להם את החיל הזה.

העולם הנעלם

עולמנו קרוי "עולם" על שם ה"העלם", על שם החשיכה וההסתר השוררים בו. באופן שמאפשר, כביכול, להתעלם מהאלוקות המנהיגה אותו. תפקיד האדם להאיר את החשכה, ומתוך הערפל להאמין בקב"ה ולדבוק בו בכל כוחותיו.
בכל חקלאי טמון גרעין אמונה. אלמלא היה מאמין שינבטו הזרעים ותגדל התבואה, לבטח לא היה משחית את הזרעים וטומנם באדמה כדי שירקבו. גם אם יצהיר שהוא אתאיסט, אין זו האמת, את אמונתו הוא עוטף בעטיפות הקרויות 'טבע', 'סבירות סטטיסטית' וכיוצא בהן, אולם אם נחדור למעמקי לבו, נמצא שם גרעין של אמונה.

מה חבל על אותם אנשים שניצוץ האמונה פועם בליבם, אך אין הם מוכנים להודות בקיומו, ולעתים אף מנסים להחניקו. מאושר הוא אדם המכיר באמת זו ומפנה את גרעין אמונתו כלפי שמים.

האדם המאמין

יוצר האדם ברא אותנו באופן שחוקי היסוד החיוניים לקיום חיינו נמצאים בתשתית הווייתנו, ולא נוכל להתקיים בלעדיהם. לדוגמה, אנו יודעים שתינוק משווע לאכול, אף שאין לו דעת או תבונה להבין את חיוניות המזון ואת תרומתו לתפקוד גופו. כל אדם נושם אויר צח, גם אם אין הוא מודע לדרכי הפעולה של כלי הנשימה. הקב"ה הטביע באדם דחפים טבעיים, המסייעים לו לספק את צרכיו החיוניים.

באותה מידה נסך הקב"ה בנפשנו אמיתות יסוד שהן חיוניות עבורנו. לדוגמה, האמונה בשכר ועונש נקבעה בנפשנו, אם כי לעתים אנו מודעים לה רק בצורה מעורפלת. זו גם הסיבה שאנשים רחוקים מאמינים בתוככי לבם שסופה של האמת לנצח והחוטא יבוא על עונשו.

אמונתו של האדם המאמין צפה על פני השטח, חיה וניצבת מול עיניו, והוא מכוון את מסלול חייו על פי הנחיותיה.
האמונה שהצדק ינצח, הינה מעורפלת שהרי מתברר לפעמים, שלא תמיד "סוף גנב לתליה", לעתים הוא חי בטוב ובנעימים הרחק מאימת העונש המצפה לו.

אך כאשר אנו יודעים נאמנה שמתן הגמול מסור בידי הקב"ה, אנו יכולים להיות בטוחים שהצדק יתממש, ויהי מה! במישור הגשמי הצדק עשוי להתגשם רק במשך שנות חייו המוגבלות של האדם עלי אדמות, אולם הצדק האלוקי אינו מוגבל בזמן. אדרבה, עיקר הגמול ניתן בעולם הבא הרוחני. שם מופיעה מידת המשפט ושם עתיד הצדק האלוקי להופיע ולהתגלות במלוא היקפו.

רגש האמונה

האדם חי בעולם נעלם. עתידו צפון ממנו, ואין הוא אדון לחייו. בשעת אמת, בשעה של מחשבה כנה ואמיתית, כאשר מתייחד האדם עם עצמו ומתבונן ביישותו פנימה, ניצבת חידת החיים לפניו במלוא עוצמתה. ככל שמתחדדת חידה זו לנגד עיניו, מתגמדת בד בבד קומתו האישית מול עולם ומלואו. האדם עומד למרגלות ההרים וצופה לפסגתם. כמה קטן הוא ביחס לעולם ולחיים!

בעת כזאת מלווה תחושה אחת את האדם: אכן, אין אני יודע מה יעלה בגורלי, אולם חיי אינם חיי הפקר, וגם אינם חסרי גורל או תכלית. גבוה מעל גבוה ניצב בורא העולם, יוצר החיים, אליו נשואות עיני ובו אני בוטח, כפי שנאמר: "בידך אפקיד רוחי".

רגש האמונה בבורא והרצון להתקשר למקור החיים, הבריאות והאושר, טבועים בפנימיותו של כל אחד מבאי עולם. יש אנשים שרגשות אלו פועמים בקרבם תדיר ומנחים את חייהם. לעומתם יש אנשים שהרגשות הללו חבויים בעומק לבם, מכוסים בשכבות רבות של מחשבות חומרניות. אולם גם אצל אלו, פורץ רגש זה את המחסומים הסוגרים עליו בעתות משבר או צרה או ברגעים של הארה, וזועק: "אלוקים ענני".

ניתן לצוות על האדם לעשות פעולות ומעשים, אך עולם הרגשות חסום הוא בפני לחץ חיצוני. העובדה שהתורה ציוותה עלינו להאמין, מוכיחה שהאמונה חבויה בלבנו פנימה מטבע בריאתנו. רגש האמונה בה', מצוי בכל אדם, גם אם אינו גלוי. כאשר מגיעה השעה המיוחדת, שבה נרעדים מיתרי הלב ושרים את שירת האמונה, פורץ הוא מאליו בכל עוצמתו. 

המכשולים בדרך

המכשול העיקרי הניצב בדרכו של מי שמבקש לקבל על עצמו עול תורה ומצוות הוא תחושת האנוכיות המקננת בקרבו. רגשות אנוכיים גורמים למבטו של האדם להיות סובב והולך רק סביב עצמו. הוא יעשה רק את מה שמשתלם לו, יתעניין רק בתחום העשוי להביא לו תועלת, וכל צעדיו יהיו מוכתבים על ידי אינטרסים אישיים בלבד. אנוכיות זו המרכזת את מבטו של האדם אל צרכיו שלו בלבד, מונעת ממנו לקבל מרות מכל סמכות שמעליו. אדם זה יברח מן האמת, מחשש שמא היא תגביל את מאווייו האנוכיים.

הבסיס לכפירה אינו מצוי במישור הפילוסופי, אלא בתחום הנגיעות האישיות-אנוכיות. ואכן, כך קרה לאומות העולם. כאשר הציע להן ה' לקבל את התורה, הן סירבו. לכל אומה היה נימוק שונה לסירובה, אולם היה מכנה משותף לכולן: חוסר הרצון לוותר על אינטרסים ועל תאוות. לא ההיגיון הוא שמנע מבני עשו וישמעאל לקבל את התורה, אלא חוסר הנכונות לוותר על חרב הרצח או על היד המתגרה בכל! או להיפרד מתאוות קטנוניות ומחיים ללא מגבלות מוסריות.

ככל שאדם מצליח לבער מקרבו סממנים של אנוכיות, כך יוכל שכלו לשפוט על פי שיקול דעת אובייקטיבי מעמיק, המחייב להכיר טובה למי שאמר והיה העולם ולציית להוראותיו. מאמצי האדם המעוניין להתעלות ברוחניות צריכים להיות מכוונים להרחקת האנוכיות הטמונה בלבו. זו היתה מעלתם של ישראל בהגיעם למדבר סיני, כפי שנאמר (שמות י"ט, ב'): "ויחן שם ישראל נגד ההר", ומבארים: "ויחן" מלשון "חן", הם מצאו חן זה בזה, ובזאת הוכיחו יציאה מקופסת האנוכיות.

כאשר מצוי חן איש בעיני רעהו, מסוגלים הכל להגיע לאחדות אמת, כפי שהגיעו אליה ישראל למרגלות הר סיני: "כאיש אחד בלב אחד".