הפרה האדומה נועדה לטהר את האדם מטומאת מת. מקורה של טומאה זו בחטאו של אדם הראשון.

המוות בא לעולם בעקבות אכילתו של אדם הראשון מעץ הדעת. חטא עץ הדעת היה טמון בעובדה שהאדם הסתמך על שכלו במקום לציית באופן מוחלט לדבר ה'. כתוצאה מכך ירד המוות לעולם.

במעמד הר סיני, עם הכרזת "נעשה ונשמע", תוקן חטא זה. ה"נעשה" שקדם ל"נשמע" הכריז על צייתנות בטרם הבנה. בהכרזה זו הביע עם ישראל נכונות להתבטל בפני דבר ה' ללא סייג, וזה היה התיקון לחטא עץ הדעת. אכן, באותה שעה נפטרו בני ישראל מעונשו של חטא עץ הדעת, ונעשו בני חורין ממלאך המוות.

לצערנו, לא נמשכה חרות זו זמן רב. בעקבות חטא העגל חזר עונש המיתה על האנושות. שורש חטא העגל היה שוב הבעת הדעה העצמית במקום התבטלות לרצון ה'. ואז ניתנה שוב רשות למשחית לפעול.

הפרה האדומה נועדה לשמש טהרה לקלקול חטא העגל.

טעמי פרה אדומה האמיתיים לא התגלו לנו. למעשה, רק נותן התורה, שוכן מרומים, יודע את המשמעות האמיתית של מצות פרה אדומה ואת סוד טהרתה. הטהרה הינה רוחנית ובאה ממקום עלום, מדעת עליון שאינה מובנת לבן אנוש, ובזאת היא מבטלת את הטומאה הנובעת משכלתנות יתירה.

*

הטהרה והאלמוות הם בעצם שני צידיו של מטבע אחד, מטבע החירות.

כאמור מבטאת הטומאה את הכניעה לכוחות הטבע החומריים החולפים ואת האמונה שכוחות ארעיים אלו שולטים שלטון בלעדי על האדם. אדם זה, ששעבד את רוחו החופשית לכוחות גופו, הביא על עצמו את הטומאה.

שיעבוד נפשי זה בא לידי ביטוי מוחשי כאשר נפגש האדם ישירות עם המוות, בייחוד במות אחד מקרוביו האהובים. הוא כאוב עד עמקי נשמתו, ואז, בנהמת הכאב הצורב, עולה בו מחשבת הטומאה ומכריזה באזניו: 'זהו זה! סופו של האדם אינו אלא קבר ומצבה, ותו לא'.

באותו רגע לוחשת היהדות באוזניו ואומרת לו: זה עתה טימאת את מחשבתך ואת ישותך, קישרת אותן למרכבת החולף והארעי, שכחת כי עצמיותך נמצאת מעל המוות.

מי שנטמא למת, למחשבות 'מיתה' - מזים עליו מאפר הפרה. הזיה שמטרתה לנער אותו מההיצמדות אל החומר. להזכיר לו את האמיתות הגדולות המדברות על חירותן של רוחו ונשמתו, אמיתות שאולי היו מקובלות עליו עד הפגישה הישירה והמזעזעת עם המוות או עם החטא, שאף הוא חבר למוות.

הפרה כשרה לתפקידה רק כשהיא "אדומה תמימה" (במדבר י"ט, ב'). כלומר, שתהיה שלמות באדמימותה. אם היו בה שתי שערות שחורות, היא פסולה.

בשעה שאדם מטהר את עצמו ומכין את גופו ואת נשמתו להזאה מאפר הפרה, הוא ייזכר מדוע נבחרה דווקא פרה אדומה לתפקיד זה. הצבע האדום מבטא את התוסס ואת הרענן, את חיי התשוקה במלוא אונם. באותה עת הוא גם יודע מדוע נבחרה דווקא פרה כזו לצורך המצווה, פרה "אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול" (במדבר י"ט, ב'). גם אדומה כולה וגם ללא עול, בחירה זו מערערת את ההנחה המוטעית, שאין אפשרות להעלות את עול ההכרה המוסרית ולהחיל אותה על חיי החומר השוקקים.

לקחו פרה המסמלת את אביב התשוקה במיטבו, והוציאו אותה אל "מחוץ למחנה", אל מחוץ למסגרת החיים הנתונים למרותם של החוקים המוסריים. אל המדבר, ששם שולט הטבע הפראי. שם שחט אותה הכהן (המסמל את הרוח), ושרף אותה, בהביעו בכך את כוחו של המוסר להכניע את פרת התשוקה הסוררת.

האדם שדבק בו שמץ מדמיון המוות, עומד ביראת כבוד לפני הכהן המזה עליו ממי הפרה. תמונתה של זו עולה לנגד עיניו. סמליה מדברים אל לבו, והוא חש כיצד שבה נפשו אל האיזון. הוא מרגיש כיצד מתחילה הטהרה לזרום בעורקי נשמתו, כיצד מרוממת היא אותו, ומוסרות השלטון על גופו עוברים שוב לישותו הפנימית.

או אז ידע כי בן אלמוות הוא, ידע גם אם לא הבין. שוב יכול הוא לבוא בשערי המקדש.

*

למרבה הפלא, בעוד פרה זו מטהרת את הטמאים בהזיית אפרה, היא מטמאת באותה פעולה את הכהנים הטהורים שהתעסקו בהכנתה למצוות הטהרה.

עלינו להסיק איפוא, שבאפר הפרה האדומה טמונים בו זמנית כוחות מנוגדים בתכלית. כלום ייתכן הדבר, גם טומאה וגם טהרה במחיצה אחת?

רבן יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: "חייכם! לא המת מטמא ולא הפרה מטהרת ולא המים מטהרים, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי. אין אתה רשאי לעבור על גזירתי, וכפי שכתוב: 'זאת חוקת התורה'" (מדרש תנחומא, שם).

לא קיימים בעולם כוחות מאגיים אפלים השולטים באדם בצו גורל עלום כלשהו, שאין להשתחרר ממנו. אין כאן כוחות דמיוניים, המכתיבים את מהות חייהם של הבריות וכופתים אותם באזיקי טומאה כלשהי. המציאות החומרית נייטרלית היא, אינה טובה ואינה רעה. האדם במחשבתו ובמעשיו הוא זה שיוצר את הטומאה או להפך, את הקדושה. במוסריותו או באי מוסריותו קובע האדם את איכות חייו. באופן התייחסותו האישית לגורלו, לזולתו ולאלוקים, הופך הוא את העולם לטוב או, חלילה, לרע. בציותו לחוק האלוקי הוא מעניק ערך למציאות חייו. אין המת מטמא בעצמיותו, ואין סגולת המים לטהר. האדם, הוא המעניק לפרה האדומה סגולת טהרה בציותו למצוות הבורא ובהתבטלותו בפניו.