מרים עמדה ליד ערש הגאולה ממצרים. שיחה אחת שקיימה עם אביה, שינתה את מהלך ההיסטוריה שלנו. במבט לאחור ניתן לומר, שמעולם לא היו רבים כל כך חייבים הרבה כל כך לאשה אחת.

שיחה זו הסתיימה באחד הרגעים הקשים ביותר, רגע של יאוש נורא, שתקף את העם ואת גדוליו והובילוהו למסקנות הרסניות:

"עמרם (אבי מרים, אהרן ומשה) גדול הדור היה. כיוון שראה שאמר פרעה הרשע: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'" (שמות א', כ"ב) , אמר: לשווא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולם וגירשו את נשותיהן.

אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות.

עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולם והחזירו נשותיהן" (מסכת סוטה י"ב).

עמרם קרא נכון את מפת חיי העם תחת עול הנוגשים. אלה היו חיים ללא תקווה וללא אור. עמרם סבר בצדק כי כדאי להביאם אל קיצם על ידי איבוד העם. בני ישראל הסכימו לדעתו והחליטו להפסיק את הילודה. סופו של עם ישראל נראה בבירור באופל.

אולם מרים, ברוח הנבואה שפעמה בקרבה, ראתה מעבר לאופק של חיי ההווה הנורא בכור הברזל המצרי היא נטעה באביה אמונה מחודשת בעתיד טוב יותר. למרות הלילה הקודר והאפל כל כך, עוד יפציע השחר. האין גזרתך אכזרית מגזרת פרעה? חרף כל הקשים, ההשפלה, טבח הזכרים ועול השעבוד, חייבים להמשיך את קיומו של העם, העזה ואמרה לאביה.

הדברים נכנסו ללב האב, והוא שב אל אשתו (והעם בעקבותיו). ומשה, מושיעם של ישראל - נולד.

ברגע מסוים אף התערבה אישית במהלך הגאולה.

מרים היתה מתנבאה ואומרת: "עתידה אמי שתלד בן, שמושיע את ישראל מיד מצרים. וכיוון שנולד משה, נתמלא הבית כולו אור. עמד אביה ונשק על ראשה. אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתך. וכיוון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה. אמר לה: בתי, היכן נבואתך?" (מדרש)

מרים לא חדלה מאמונתה. היא לא הושפעה מן הספקות. היא היתה בטוחה, כי אמת יצוקה בנבואתה, וסופה להתגשם:

זהו שנאמר: "ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו" (שמות ב', ד') לדעת מה יהיה בסוף נבואתה (שם).

מרים עמדה ליד היאור. אחיה הקטון נתון בתבת גומא בין קני הסוף וסכנת מוות מרחפת על ראשו. והיא ממתינה. ממתינה לראות כיצד תהיה הצלתו. היא אינה ממתינה לראות אם יינצל, כי אם - כיצד. ההבדל בין השניים - מהותי.

הסוף ידוע. בת פרעה גילתה את התבה ביאור. מרים מופיעה ברגע הנכון לצידה, והיא מציעה את שירותיה של מינקת עבריה. היא מביאה את יוכבד אמה - הלא היא אם הילד - הנוטלת אותו לביתה ומגדלתו בעבור בת המלך.

זהו סיפורה של מרים. למעשה, בכך נסתיים תפקידה הגלוי. עם זאת, אין תרומה שתשווה לתרומתה למען גאולת העם. כל המעשים הגדולים שנעשו לאחר מכן, באו מכוח ניצוץ התקווה ששימרה בלבה. ניצוץ תקווה, שבאמצעותו מנעה ברגע קריטי את חורבנו של העם בידי עצמו.

באר המים שליווה את בני ישראל בעת הליכתם במדבר, בא להם בזכות מרים. בזכות אותה אשה, שעוד בהיותם משועבדים במצרים חזתה את נס הצלתו הגדולה של העם.

מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"