השחר עלה וזלמן רתם את עגלתו החורקת לסוסיו, אשר לבטח ראו ימים יפים יותר, ויצא לשגרת יומו. בדרכו פגש את הפריץ המקומי, כשהוא יושב בכרכרתו המפוארת הרתומה לשלשה סוסים אבירים. והנה לפתע, אבוי! כרכרתו ההדורה של הפריץ שקעה בביצה טובענית. ככול שהפריץ הצליף בסוסיו האבירים, שיחלצו אותו מהצרה אליה נקלע, כך הלכה הכרכרה ושקעה עמוק יותר...

פנה זלמן לפריץ המותש ואמר: 'יש באפשרותי לעזור לך. כל שעלי לעשות הוא לשחרר את סוסיך מהכרכרה ולרתום במקומם את שני הסוסים שלי, הם יוכלו לחלץ אותך מהבוץ...'

הביט הפריץ בסוסים הדקיקים של זלמן ולעג לו: 'אתה שפוי בדעתך? אם הסוסים האבירים שלי לא הצליחו לחלצני חרף ההצלפות, הסוסים שלך כן יצליחו? תראה איך הם נראים, כאילו יצאו ממחלקת גריאטריה...'

'תן לי לנסות, מה איכפת לך, אם לא יועיל וודאי שלא יזיק...'

'בבקשה, לו יהי', אמר הפריץ.

רתם זלמן את סוסיו לכרכרתו של הפריץ, התיישב במקום המיועד, והנה הפלא ופלא. מיד כאשר הרים את זרועו להצליף באחד מסוסיו – פתחו שניהם בצהלה, ובמאמצים משותפים חילצו את הכרכרה...

נדהם הפריץ, פנה לזלמן ושאל אותו: 'איך יתכן שסוסים חלשים כמו שלך הצליחו לעשות מה שסוסי האבירים לא הצליחו?'

אמר זלמן לפריץ: 'אני סייס מומחה, ראיתי שסוס אחד שלך הוא סוס מצרי משובח, השני סוס הולנדי מגזע נדיר והשלישי זן קנדי חסון. כל אחד מהם חזק וחסון מאין כמוהו. אולם עובדת היותם שונים זה מזה, הייתה לך כאן לרועץ. כשהצלפת בסוס האחד – השני לא הגיב, לא איכפת לו מכאבי חברו, וסוס אחד אין בכוחו לחלץ את הכרכרה. הסוסים שלי אמנם זקנים הם, דקים וחלשים, אך הם נולדו לאותה אם, שנים הם אוכלים מאבוס אחד ושותים משוקת אחת. כשהאחד רואה שחברו מתעתד לקבל הצלפה, הוא מזדהה עם כאבו ולא נותן לזה לקרות. בגין כך, בכוחות משותפים, הם התאמצו יחד למשוך את הכרכרה, כדי שאף אחד מהם לא יסבול מההצלפות...'

*

פרשתנו עוסקת בין היתר בעניין טומאת מתים. אומרים חכמים בתלמוד שהמונח "טומאת מת המטמאה באהל" - מבלי להיכנס לפרטיו הרבים - רלוונטי רק למתי ישראל, אולם מת שאינו יהודי, אינו מטמא בטומאת אהל. דין זה נלמד מהפסוק: "זאת חוקת התורה, אדם כי ימות באוהל". כותב התלמוד: "אתם [עם ישראל] קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויות אדם". להבנת משפט זה זקוקים אנו ללימוד מעמיק. במאמר זה נתייחס רק לנקודה אחת: מדוע רק ישראל מכונים "אדם"? מדוע אומות העולם אינן קרויות "אדם"?

בלובלין [עיר במדינת פולין] היה צדיק גדול בשם רבי יעקב יצחק הורוויץ, המוכר בכינויו "החוזה מלובלין". הכינוי "חוזה" ניתן לו לאור העובדה שבכוח תורתו ועבודת ה' שלו הוא ראה דברים שאחרים לא ראו... יום אחד קרא "החוזה" לתלמידו וציווה עליו לנסוע לרוסיה הרחוקה, כדי להעיד עדות אופי על יהודי שעומד למשפט על לא עוול בכפו. התלמיד לא היסס, ולמרות שלא הכיר את הנאשם נסע בחפץ לב, כשלבו שלם ובטוח במצוות רבו. לאחר שבועות ארוכים של נסיעה מתישה, הגיע לרוסיה ונכנס לאולם בית המשפט להעיד עדות אופי על יהודי שהוא מעולם לא ראה. כשהשופט הרוסי ראה את היהודי, והבין שהוא לא מכיר את הנאשם, החליט להתלוצץ, וכך הוא אמר לו: 'אני אצטט בפניך קטע מהתלמוד שלכם, אם תצליח להסביר לי את משמעותו, אזכה את הנאשם...'

היהודי הסכים, והשופט "עט" עליו עם המשפט: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", וכי אנחנו לא בני אדם?

ענה היהודי בשלווה ואמר לשופט: 'וודאי שאתם בני אדם, אבל אתם לא "אדם"'. השופט "הרים גבה" ושאל: 'מה כוונתך?'

'אענה לך, כדרך שיהודי עונה לחברו – בשאלה. תגיד לי אדוני השופט, אם היה נודע לך שבלובלין הרחוקה עומד רוסי – בן עמך – למשפט, האם היית נוסע כדי להעיד עליו עדות אופי, אם אתה לא מכירו?'

'וודאי שלא', השיב הפריץ, 'אני לא מכיר אותו – שיסתדר לבדו'.

'אה! כעת תבין', אמר היהודי, 'רק אצלנו, אצל עם ישראל, כשיהודי אחד ב"סוף העולם" שרוי בצרה, חבריו מרגישים את כאבו ומנסים לעזור לו ככל יכולתם, הנה, אני באתי מלובלין הרחוקה, בוססתי את רגליי בשלג ובקור, כדי להעיד עדות על יהודי שמעולם לא הכרתי...'

'אתם, אומות העולם, אמנם קרויים בני אדם, אבל אינכם "אדם" אחד, אנחנו "אדם" אחד. כמו בזמן שהאצבע כואבת לאדם, כל הגוף משתתף ומזדהה עם הכאב, כך אנחנו עם ישראל – כולנו גוף אחד...'

נקודה למחשבה.