|
זה לעומת זה
זה לעומת זה
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
כוחו של בלעם נבע מהעובדה שהוא הצליח תמיד לחשוף את נקודות השלילה באובייקט ה"מועמד לקללה", ובכך איפשר לקללותיו לחול.
|
המשנה בפרקי אבות מציבה את דמותו של אברהם אבינו, אבי האומה, מול דמותו של בלעם. וכך היא מגדירה אותם: "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע" (אבות ה', כ"ג).
אברהם אבינו היה טוב עין. הקדוש ברוך הוא חנן אותו במקנה, בכסף ובזהב (בראשית כ"ג, ב'), אולם הוא לא שמר את הטובה לעצמו. הוא פתח אכסניה חינם להולכי מדבריות, האכילם מעדנים ולימדם להודות לבורא ולהכיר את חסדו.
לעומתו השתמש בלעם בכישוריו לקלל ולהמיט פורענות, אלא שגם את זאת הוא לא עשה בחינם... עינו היתה לטושה לממון אחרים: "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב" במדבר כ"ב י"ח), 'מלוא ביתו' - לא פחות. עיניים גדולות! "רוח גבוהה ונפש רחבה"! מעשיו העידו בבירור כי המידות הרעות הללו הינן חלק ממהותו. כל צעד מצעדיו נבע מתוך נגיעות אישיות של קנאה, תאוה ובקשת כבוד.
למרבה הפלא, מילותיו של בלעם כתובות בתורה והפכו לחלק ממנה, חתומות בחותם האמת הנצחית. בדבריו מצאנו נבואות לעתיד, שחלקן התקיימו כבר לפרטיהן, וחלקן נבואות לימות המשיח, שאנו מצפים להתגשמותן המהירה. ראוי להתבונן בתופעה זו שבה גם "הצד הרע" של האנושות משתף פעולה בגילוי סודות אלוקיים.
כוחו של בלעם נבע מהעובדה שהוא הצליח תמיד לחשוף את נקודות השלילה באובייקט ה"מועמד לקללה", ובכך איפשר לקללותיו לחול.
במידה זו של "עין רעה" היתה דרכו לתור ולנבור אחר כל שמץ פגם, שעליו תוכל קללתו להתביית.
גם כאשר נוכח לראות פעם ופעמיים (במדבר כ"ד א'): "כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל", הוא המשיך לחפש בעם ישראל פגם שעליו תוכל עינו הרעה להיתפס כדי להטיל את המארה. בנסיונותיו הנואשים הגיע עד חטא העגל, ובו חשב למצוא בקעה להתגדר בה.
אילו היה בלעם ניחן בהסתכלות פנימית, הוא היה חדל ממאמציו, כי הלא בנבואה ששם הקב"ה בפיו בעל כרחו, נאמר במפורש: "לא הביט אוון ביעקב, ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו" (במדבר כ"ג, כ"א). כלומר, ה' מסרב לקבל אוון וגנאי על עמו ישראל, אולם הוא לא נלאה, והמשיך לחפש דרכים לקלל את ישראל כדי לקבל את הכסף הרב מבלק מלך מואב ששכר אותו.
*
בהמשך המשנה נאמר: "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלים לעולם הבא" (אבות שם), בעוד שתלמידי בלעם "יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת".
העולם הזה הוא עולם החומר, והחומר נראה לכאורה כמנוגד לרוחניות. אולם מתברר, שהעולם הזה כשלעצמו אינו שלילי. כערך בפני עצמו הוא אכן שלילי, אך כאמצעי לרוחניות הוא הופך למציאות חיובית.
זהו ההבדל בין הגישה של בלעם ותלמידיו לבין גישתו של אברהם אבינו וצאצאיו. בלעם חומד כסף וזהב, והם מעבירים אותו על דעתו ועל דעת קונו. כשראה בלעם לפניו הזדמנות להתעשר, הוא לא היה מוכן לתת להזדמנות זו לחמוק מידיו, ובניגוד לרצון ה' הוא הלך לקראת בלק, שבוי בתאוות הממון.
לעומתו אברהם אבינו הציל את מלך סדום במלחמה וסירב לקחת שכר על כך: "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית י"ד, כ"ג). זוהי העין הטובה שהיא נחלת יראי ה' ומפירותיה אנו ניזונים לנצח.
*
בלק מלך מואב טען כי עצם קיומו של עם ישראל מהווה סכנה לאנושות ולמדינות התרבות. לטענתו, יחסל עם ישראל את העומדים בדרכו "כלחוך השור את עשב השדה", ולכן הזמין את בלעם לקללם.
בלעם משתכנע בחשיבות השירות הנעלה, שהוא מתכונן לבצע למען האנושות הנאורה והסובלת, ומכין את עצמו בריכוז נפשי עצום לקלוט בראי לבו את קרני השמש הנבואיות, שיבעירו למענו את האש הרצויה לו להשמדת העם.
בלעם מבקש מבלק: "בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים... אולי יקרה ה' לקראתי" (שמות כ"ג, א'-ג').
אולי יקרה נס, לטעמו, אולי יניח לו ה' לעשות בעם הזה כרצונו.
ואז - "ויקר אלוקים אל בלעם" (שם ד').
האלוקים נראה אליו. נפשו של בלעם זכתה לנבואה. ומה היו מילותיו הראשונות של בלעם אל הקב''ה?
"ויאמר אליו, את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח" (שם ד').
כה אוויל היה בלעם באותה שעה, כאשר האמין שניתן לקנות את האלוקים באמצעות שוחד! אולם שנאתו לעם ישראל היתה כה עמוקה וכה תהומית עד שכדי לממש אותה, הוא ניסה הכל...
בעומדו על אחד מהרי מואב בעודו צופה בעם ישראל השוכן לשבטיו, שאלה רוחו של בלעם את ה': "מדוע אינך מעניש את העם שמרד בך, עם שיצר עגל זהב והשתחווה לו? הלא גזרת עליו כליה בעטיו של חטא זה! מדוע אינך ממצה איתו את הדין בהזדמנות הפז העומדת בפנינו?
אברהם אבינו הוא ניגודו של בלעם. אנו מוצאים אותו בסיטואציה דומה כשהודיעו האלוקים, שבדעתו להביא כליה על ערי הרשע סדום ועמורה כי כבדה מאד חטאתם. אברהם התחנן וביקש מן האלוקים שיאריך אפו ולא ישמידם.
אברהם מבקש מ"שופט כל הארץ" שיעשה משפט ולא ישמיד את ערי הרשע, ואילו בלעם תובע מיצוי דין קיצוני כלפי עם ישראל. לשיטתו, לעם ישראל אין לסלוח, גם אם נכשל רק פעם אחת.
*
"צדק" זה ממשיך לשלוט בעולמנו מאז. עמים יטבחו איש את רעהו, והעולם יקבל עובדה זו ב"הבנה". העולם "המזועזע" ידרוש את מיצוי הדין לא עם הרוצחים בפועל, חלילה, כי אם איתנו - ישראל.
צדק אובייקטיבי אינו צומח מאליו בלבו של אדם. תמיד תהיה דרישת הצדק בבואה למידותיו ולתכונותיו הפנימיות. הצדק של "עין טובה" ידרוש חנינה גם לרשעים, ואילו "עין רעה", כעינו של בלעם, תתבע מיצוי דין עם הצדיקים דווקא, מאז ועד עצם היום הזה.
גם בדורותינו נקודת המבחן של הצדק היא מהו מקורו. האם האדם הוא טוב עין ומוכן להעניק משלו לזולת, או שמא עינו לטושה לקללה ולממון אחרים.
זהו ההבדל בין דרכו של אברהם אבינו לדרכו של בלעם בן בעור.
|
|
|
|