שירת "האזינו" היא שירת הפרידה של משה רבינו מעם ישראל. האיש שכל חייו היו מסכת ארוכה של מסירות למען עמו, אומר בעת הפרידה דברי חיזוק שאמורים להוות עבורם צידה רוחנית לימים יבואו. יש בשירה זו דברי נבואה על העתיד לקרות לעם ישראל החל מכניסתם לארץ ועד לאחרית הימים.

השירה פותחת בפסוקי מבוא, הבאים להבהיר את טיבה של המתנה הגדולה שמותיר להם המנהיג האהוב לפני פטירתו, הלא היא התורה, שניתנה להם בסיני כדרך חיים מחייבת. בפסוק הראשון מפסוקי ההקדמה לשירה (דברים ל"ב, ב'), משווה משה את התורה לטל ולמטר: "יערוף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי".

ההשוואה בין התורה לגשם מלמדת אותנו את דרך ההשפעה של התורה על הבריות. על פעולת הגשם אומר הנביא (ישעיה נ"ה, י-י"א): "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב, כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה וכו', כן יהיה דברי". יש גשמים המפרים את הזרעים שבאדמה ומסייעים לגידולים לצמוח, אך יש גשמים היורדים על סלעים צחיחים, שעליהם לא יצמח מאומה. פעולתם של אלו מעשירה את האקוויפרים, המאגרים התת קרקעיים שאליהם מתנקזים המים.

במקרה זה לא ניכרת כלל פעולת המים בטווח הקרוב. לעתים נראה כאילו אבדו גשמי הברכה לריק, כי הם נבלעו בבטן האדמה לבלי הכר. אולם לאמיתו של דבר מחלחלים המים למעמקי האדמה, ושם הם זורמים בערוצים סמויים וניקווים כמי תהום. אם לפעמים פורץ מעיין בישימון, הרי זה הודות לגשמים שנספגו באדמה במרחקי זמן ומקום מאזור נביעת המעיין.

תועלת הגשמים אינה ניכרת מיידית. לעתים אף נראה, כאילו הגשמים מפריעים ומקלקלים. הגשם גורם טירדה לבני אדם, וקצרי הראות אפילו יתרעמו עליו. אולם כעבור זמן יבחינו הכול בטובה הגדולה שצמחה מגשמי הברכה.

כשם שהשפעתם ותועלתם של הגשמים אינה ניכרת באופן מיידי, אלא היא מתגלית רק לאחר זמן הן בצמיחה הפלאית של הזרעים והן במאגרי מי התהום, כך גם דברי התורה. התורה פועלת בערוצים סמויים לשימור העם ולאיחוד מושלם של כל חלקיו. רק עם הלומד תורה – הוא עם הנצח.

לתורה דרכים תת קרקעיות שבהם היא זורמת ומשפיעה על העתיד כולו. ה"אבן עזרא" מדמה את השפעת התורה על הבריות לפעולתן של קרני השמש. השמש פועלת באופן שונה על חומרים שונים. אותה השמש גם מדהה בגדים כהים וגם משחימה את פני האדם. סיבת השוני אינה תלויה בשמש, אלא בעצמים הקולטים את קרניה. כך הם גם פני הדברים בקליטת השפע של הבורא.

(תהלים כ"ט, ד') דוד המלך מתאר את מעמד הר סיני בשבעה קולות: "קול ה' בכח, קול ה' בהדר וכו'". כל אחד מעם ישראל קלט את הקולות לפי מעמדו הרוחני ולפי כושר קיבולו. לא רק השמיעה הפיסית היתה שונה, אלא גם קליטת הדברים בנפש פנימה. כל אחד בהתאם להכנת כלי נפשו.

יש הקולטים את דבר ה' כמטרות עוז, ויש שאינם נהנים ממנו אלא כטיפות זעירות של טל. התורה מחייה את הנפשות ומרווה את הצימאון הרוחני בהתאם לכלי הקיבול הרוחניים של המקבל.

אולם אם החקלאי לא שתל באדמה מאומה, לא יניבו גשמי הברכה והשמש המלטפת, מבורכים ככל שיהיו, מאומה. החקלאי לא יוכל להתלונן אלא על עצמו. הוא  לא השכיל לזרוע את אדמתו, ולכן היא לא הצמיחה. כך גם בדברי תורה: אם אין האדם חש את השפעתה המבורכת של התורה, נראה  שהוא לא הכין את תלמי לבו לקלוט אותה.

אם האדם זוכה, מאירה התורה את עיניו והוא מסוגל לראות נפלאות בתורה. אפילו סודות עילאיים עשויים להתגלות לבני אדם, אם יזכו להכשיר את כלי נפשם. כגשם וכשמש המביאים להצמחת העולם כולו, כך גם התורה מסוגלת להביא אור לכל בני האדם ההוגים בה והשומרים את משמרתה. וכפי שנאמר (תהלים י"ט, ה'): "תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי".

*

הדמיון בין התורה למים, בא לידי ביטוי בנושא נוסף. הוא קשור לצמאון. רק מי שצמא למים – נהנה מהם, ורק מי שצמא לתורה היא תהיה עבורו סם חיים.

כשבא משה רבינו לומר לעם ישראל את "שירת האזינו", הוא הקדים לה את הפסוק (דברים ל"ב, ג'): "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו".

בהקדמה זו לימד משה את העם את החובה לברך ברכת התורה לפני העיסוק בה. הברכה מבטאת את החשיבות שאנו מייחסים ללימוד התורה, ואת האהבה והכבוד שאנו חשים כלפיה.

הנביא ירמיהו (ט', י"א-י"ב) מתנבא: "מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דיבר פי ה' אליו ויגידה. על מה אבדה הארץ, נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ה', על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה".

הנביא ירמיהו מעלה שאלה הסטורית כבדת משקל: על מה אבדה הארץ? על מה חרב בית המקדש? ותשובתו: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם".

עזיבת התורה שעליה התריע הנביא, לא היה נטישה מוחלטת של התורה, כפי שמשתמע, אלא יחס של זלזול מסויים לתורה, שהתבטא בהימנעות מברכה עליה. הזלזול בברכת התורה מהווה פגם חמור, החורג בהרבה מהימנעות מלברך ברכה אחרת.

מהי החשיבות העליונה שנודעה לברכת התורה, עד שהעדרה מצביע על פגם כה חמור? לאידך גיסא, איננו מבינים מדוע נמנעו אותם אנשים לברך את ברכות התורה? מהו הקושי הגדול לברך ברכה נוספת מדי יום ביומו?

ההסבר הוא שבהחלט לא קיים כל קושי למלמל כמה מילות ברכה בכל יום, אלא שהם לא חשו צורך נפשי לברך את הקב"ה על שנתן תורה לעמו ישראל. התורה לא היתה כה חשובה בעיניהם עד שתחייב אותם לברך עליה.

עיסוקם בתורה לא היה אלא כדרך שאנשים לומדים את שאר החכמות, ולכן הם לא מצאו לנכון לברך עליה. חוסר ההכרה בחשיבות העליונה של התורה הוא זה שהיה בעוכריהם.

התורה נמשלה למים (בבא קמא י"ז, א'). סגולה מיוחדת יש למים. אמנם הכל זקוקים להם ובלעדיהם אין חיים, ואין כמים חיים להרוות צמא, אולם כל זאת כאשר אדם צמא להם. כאשר אין לאדם תחושת צמאון, לא גורמים לו המים הנאה כלשהי. שלא כמו בשאר ההנאות, ברכת "שהכל נהיה בדברו" הנאמרת על המים נאמרת רק במקרה שאדם שותה אותם לצמאון, שאם לא כן אין לו בהם הנאה.

דברים אלו נכונים גם ביחס לתורה שנמשלה למים. אם אדם משתוקק לדברי התורה, והם עבורו כמים חיים על נפש עייפה, ללא ספק הוא גם יברך עליהם. לא כך הם פני הדברים בהעדר צמאון לתורה.

לנוכח זאת מובנת היטב תוכחתו של ירמיהו כלפי העם על שלא בירכו בתורה תחילה. היה זה סממן אופייני להתייחסותם הקרה כלפי התורה.  "לא ברכו בתורה תחילה" - היתה חסרה אהבה לתורה והכרה בערכה. חסר זה נתן את אותותיו בהנהגת העם והביא לחורבן בית המקדש.

למעשה, לא זו בלבד שבאותם דורות עסקו ישראל בתורה, אלא שהם גם בירכו בפועל את ברכות התורה. הבעיה היתה בכך שהברכה נאמרה רק בפיהם ובלשונם, ואילו ליבם לא היה עימם.

לימוד התורה אינו יכול להיות מנותק מהקשר הנפשי לנותן התורה. אם ייגש אדם ללימוד התורה מבלי להתייחס לקב"ה, שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, תהיה תורתו פגומה.

תכלית העיסוק בתורה היא הדביקות וההתקשרות אל הקב"ה, ובדורו של ירמיהו חסרה לעם תחושת הדביקות בה'. חסרה היתה האהבה אליו.

העיסוק בתורה אינו יכול להצטמצם במסגרת הרחבת אופקים ותוספת ידע בלבד ככל מדע אחר. מטרת לימוד התורה לגרום לשינוי רוחני מהותי בלבו של הלומד. בעקבות לימוד התורה הופך האדם להיות משכן לשכינה ושאר רוחו יקרין על כל סביבתו.

הטעם הערב ותחושת הנועם המתלווים ללימוד התורה הינם סממנים חיוניים, ובלעדיהם הלימוד הינו חסר נשמה. בני דורו של ירמיהו לא השכילו להבין בין עקרון זה ולחיות על פיו, ובמצב זה הפך החורבן לבלתי נמנע.