משה רבינו הקדים ל"שירת האזינו" את הפסוק (דברים ל"ב, ג'): "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו".

בהקדמה זו לימד משה את החיוב לברך את ברכת התורה קודם העיסוק בתורה (ברכות כ"א, א').

אין עוד ברכה שחיובה מן התורה, חוץ מברכת המזון וברכת התורה, ועובדה זו מעידה על חשיבותה.

חז"ל מצביעים על ערכיותה המיוחדת של ברכה זו, והם מסתמכים על דברי התוכחה שהשמיע הנביא ירמיהו (ט', י"א-י"ב): "על מה אבדה הארץ, נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ה', על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה".

לשאלתו של הנביא: "על מה אבדה הארץ?" לא היה מענה לא לחכמים ולא לנביאים, עד שהוצרך הקב"ה בכבודו ובעצמו לגלות את סיבת החורבן.

מדוע כה קשה היה להתחקות אחרי שורשי חורבן הארץ? הן המקרא מעיד כי עזבו את התורה ולא שמעו בקול ה', והרי תופעות אלו גלויות הן? מדוע לא יכלו הנביאים וחכמי התורה להצביע עליהן כעל הסיבות לאובדן הארץ, עד שהוזקקו לקבל את תשובתו של הקב"ה?

הגמרא גם תמהה על כפל הלשון שבדברי הנביא: "על עוזבם את תורתי, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". כפילות הלשונות, שלכאורה מורים על ענין אחד, אומרת דרשני!

התשובה היא שהחטא אמנם לא היה שקוף וגלוי לעין. רק הקב"ה, הבוחן כליות ולב, הוא זה שחשף את החטא,  שהיה על שלא בירכו בתורה תחילה.

עזיבת התורה שעליה התריע הנביא, לא היה נטישה מוחלטת של התורה והמצוות כפי המשתמע בפסוק, אלא יחס של זלזול מסויים בתורה, שהתבטא בהימנעות מברכה עליה. לימוד תורה מבלי להקדים לו ברכה, מהווה סמל ואות למיכלול ההתייחסות לתורה ולמצוות, ומכאן נובעת חומרתו הרבה.

אמנם בהמשך נאמר (ירמיהו ט', י"ג): "וילכו אחרי שרירות ליבם ואחרי הבעלים אשר לימדום אבותם". נמצא שחטאי עבודה זרה נפוצו בעם, ואלו לבטח גלויים היו ומפורסמים. ואם כן, מדוע לא הצביעו החכמים והנביאים שהם היו הגורמים לחורבן?

המקרא מעיד על ראשית תהליך הירידה של העם. אמנם בהמשך העם התדרדר עד כדי בגידה בה', שהתבטאה בעבודה זרה, אולם הנביא תמה: איך החל אותו תהליך הרסני?

סוד ראשיתו של התהליך נחשף רק על ידי הקב"ה בעצמו, שבזלזול בברכת התורה, הוא שציין ואיפיין את תחילת השעיטה במורד.

אולם נשאלת השאלה: מהי החשיבות שנודעה לברכת התורה, עד שהעדרה מצביע על פגם כה חמור? ועוד, מדוע נמנעו מלברך את ברכות התורה? הרי אין קושי לברך ברכות אלו מדי יום ביומו?

התשובה היא שהם לא חשו צורך נפשי לברך את הקב"ה על שנתן תורה לעמו ישראל. התורה לא היתה חשובה בעיניהם עד שתחייב אותם לברך עליה.

לימוד התורה לא היה בעיניהם אלא תוספת ידע מהנה ותו לא. חוסר ההכרה בחשיבות העליונה של התורה שניכר בהם, הוא שהיה בעוכריהם.

מתוך האמור מתבאר שמה שהורתה התורה להקדים ברכה לפני לימוד התורה, אין זה כדין חובת הקדמת ברכה להנאות, כפי שנצטווינו בברכות הנהנין.

ברכות הנהנין הן המאפשרות ליהנות מהעולם הזה, מבלי להיחשב כגזלנים וכמועלים בחפצי שמים (ברכות ל"ה, ב'). בברכות התורה גנוז הרבה מעבר לכך. אלמלא הקדמת הברכה, הלימוד מאבד את ערכו הנעלה. ההקדמה של ברכות התורה היא המעניקה לדברי התורה את המעמד המיוחד שצריך להיות להם בתודעת האדם.

טעם נוסף שהתורה נמשלה למים (בבא קמא י"ז, א'), אשר בלעדיהם אין חיים. אין כמים חיים להרוות צמאון, והם המשובבים נפש עייפה. אולם כל זאת כאשר אדם צמא להם. כאשר האדם אינו צמא, אין לו הנאה מן המים. לפיכך נפסק שעל כל ההנאות חייב אדם לברך כל אימת שהוא בא ליהנות מהם, אולם על המים חייבים לברך רק אם שותה את המים לצמאו.

דברים אלו נכונים גם לגבי התורה שנמשלה למים. אם אדם משתוקק לדברי התורה, והם עבורו כמים חיים, ללא ספק הוא גם יברך עליהם.

לאור זאת, מובנת היטב תוכחתו של ירמיהו כלפי העם על שלא בירכו בתורה תחילה. היה זה סממן אופייני למיכלול התייחסותם המזלזלת כלפי התורה, ומכאן נפתח פתח להתדרדרותם הרוחנית במרוצת הזמן.

לימוד התורה אינו יכול להיות מנותק מן הקשר הנפשי אל נותן התורה. אם אדם ניגש ללימוד התורה כדרך שהוא ניגש ללימוד שאר החכמות, מבלי להפנים שהקב"ה נתן לנו את התורה, יתכן שחכמה יש כאן, אך תורה אין כאן.

האדם חייב לבטא את רגשות ההודיה לקב"ה בברכת התורה, וכדברי הפסוק (דברים ו', ו'): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו.

בדורו של ירמיהו חסרה תחושת הדביקות בה' ואהבתו, ולכן, ברכות התורה שלהם נבובות היו ונעדרות תוכן פנימי. זו היתה הסיבה שבגינה הם נענשו בצורה כה חמורה. ומכיון שמדובר בתחושות פנימיות שמשכנן במעמקי הלבבות, הדברים היו חסויים, ואפילו חכמים ונביאים לא ידעו אודותם, עד שגילה זאת הקב"ה.

העיסוק בתורה אינו יכול להצטמצם במסגרת הרחבת האופקים ותוספת הידע בלבד. תכלית לימוד התורה לגרום לשינוי מהותי אצל הלומד. כתוצאה מלימוד התורה האדם מתעדן ומקרין רוחניות על כל סביבתו. גישה בסיסית זו חסרה היתה בזמנו של ירמיהו.

תורה, משמעותה הוראת דרך לאדם. על האדם ללמוד את התורה כדי שזו תורה לו את הדרך הטובה. אם אינו עושה כן, הרי הכל יש בה, חוץ מאשר העיקר שאליו היא צריכה להוביל.

כאשר בא פלוני לפני רבו ואמר לו שלמד תורה הרבה, שאל אותה הרבי: אכן, למדת הרבה תורה, אולם מה התורה לימדה אותך?