"כיצד הם הלכו כצאן לטבח?" שואלים היום רבים לפעמים בציניות לא מועטה.

השאלה המופנית לקדושי השואה אינה מוצעת בדרך של חקירה אובייקטיבית של הנושא הכאוב. יותר משיש בה שאלה, יש בה התרסה כלפי דמותו של היהודי המעונה. הוא נראה, לאלו שהציגו שאלה זו, כיהודי גלותי אשר אינו מסוגל לעמוד מול המאיימים על חייו.

למעשה, שאלה זו נשאלה כבר לפני שלשת אלפים ושלוש מאות שנה בתורה: "איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה?" (דברים ל"ב, ל'). במילים אחרות נוסח השאלה הוא: כיצד שיתק פחדו של זקיף גרמני אחד את רצון החיים של מאות ואלפים שנדחסו בקרונות להובלת בקר והובילום לשמד?

שאלה זו היא אכן שאלה כואבת ונוקבת. בקרונות אלו הצטופפו לא רק רבנים ויושבי על מדין. היו בהם גם משכילים ויהודים אנשי העולם הגדול, אשר ברחו זה מכבר מתדמיתו של היהודי הגלותי. גם הם לא ניסו למרוד ולהרים יד. כיצד קרה הדבר?

התשובה כתובה בהמשך אותו פסוק: "אם לא כי צורם מכרם, וה' הסגירם".

הפאסיביות באותם ימים לא היתה דרך שנתפסת ומובנת כהתנהגות טבעית. סדר הענינים התרחש כך ולא אחרת מפני שכך נגזר ממרום.

אין כוונתנו לומר שלא קיימת דרך לפרש את אי התנגדותם של המובלים לטבח. ללא ספק, יש מספר סיבות הקשורות כולן לפחד הנורא ששיתק את כולם לנוכח אכזריותו חסרת הגבולות של הצורר הנאצי. אך התהליך היה הפוך. הנבואה המרה שהובטח בה כי יבוא יום שבו "ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה", היא זו שגרמה לאותן סיבות טבעיות שהביאו להליכתם של רבים אל מותם הנורא ללא נסיון התנגדות.

תהיינה הסיבות אשר תהיינה, עובדה שאין להכחישה היא, כי סיבות אלו לא ארעו למיעוט אחר מאומות העולם. לא ידוע על עמים אחרים אשר הלכו כצאן לטבח בממדים כה גדולים כמו העם היהודי. סיבות אלוקיות הביאו לפורענות הגדולה, הנוראה ביותר שידע העם היהודי מיום היותו לעם.

לנו חשובה יותר התשובה לשאלה נוספת שניסרה בחלל העולם היהודי לאחר שנות המלחמה (בראשית מ"ב, כ"ח): "מה זאת עשה אלקים לנו?"

חלק לא מבוטל מהשואלים לא ציפה כלל לתשובה. הוא מיהר לכפור ולפקור. אך דווקא העובדה שהיה זה ארוע אשר אינו נתפס בשום אמת מידה אנושית, ונחשב לתופעה משוללת הסבר, מאששת את ההכרה כי יד מכוונת עליונה סיבבה את המאורעות הללו.

בשואה מתגלית הנהגת ה' לפי הצופן היהודי של "מידה כנגד מידה". דרכו של הקב"ה להביא לתיקונו של עולם באופן דומה לדרך הקלקול. אין זה אמצעי ענישה, כי אם מחסום בפני החטא העתידי.

ברלין, העיר שמתוכה יצאו לאור עולם ההתבוללות והרפורמה, העיר שזרעה הרס רוחני בקהילות יהדות אירופה, שימשה גם כנקודת זינוק לחורבן שבא על קהילות אלו. משם יצא הצורר להשחית.

מאותה ברלין, שהפכה בעיני המתבוללים לירושלים, יצאה הסערה ששינתה את פני תבל. משמים נטלו את הבחירה החופשית מהמוני המתבוללים והמתנדנדים. הצוררים סייעו, בעצם, לעצור את השקיעה במעמקי החטא.

בדורות קודמים הועמדו היהודים בניסיון המרת הדת, בברירה בין מוות כיהודים לבין הצטרפות לדת אחרת. תורת הגזע הנאצית לא אפשרה פתח מילוט זה.

אילו הוצעה ליהודים אלו הצלת חייהם תמורת התנצרות, היו רבים נעתרים להצעה, כי הלא גם קודם לכן הם מאסו בדתם. אך הרדיפה לא היתה תלויה בדבר, היא נאחזה בעצם קיומו של העם היהודי. חיפשו כל מי שהוא צאצא של העם היהודי באשר הוא. שורשה של דרך זו היה שנאה כלפי הקדושה החבויה בנפש היהודית פנימה.

שנים רבות לפני עלייתו של הצורר הנאצי לשלטון, היה מי שחזה את הדברים. רבי יצחק משה דרשן, מי שהתפרסם בעולם היהודי בתואר "המגיד מקלם", הבהיר חזור והבהר כי יבוא יום והעם היהודי עלול, חלילה, לתת את הדין ולפרוע את השטר. בדרשה שנשא לפני קהל מאזיניו שבעים שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, התבטא המגיד במילים הבאות:

"מורי ורבותי! שימו זאת על לבבכם, כי על חטא ה'שולחן ערוך' של גייגר (מתקן התקנות הרפורמיות), יקום 'שולחן ערוך' חדש, נוסח גרמניה, נגד כלל ישראל. ושם, רחמנא ליצלן, יהיה כתוב: 'הטוב שביהודים הרוג, הטוב שביהודים הרוג'".

מול ה'שולחן ערוך' הרפורמי שהותרו בו נישואי תערובת עם נכרים, יבוא יום שהנכרים יחברו 'שולחן ערוך' משלהם, שבו יאסר על נכרים לבוא בקשר נישואין עם יהודים.

הדברים נאמרו עוד לפני שנולד מנהיג הרייך, ויותר מששה עשורים בטרם עלותו לשלטון. כשנאמרו הדברים, הם נשמעו משוללי יסוד וחסרי הגיון מינימלי. גרמניה היתה אז גן עדן למשכילים ולמתבוללים, תלמידי תלמידיו של גייגר, אבי הרפורמה בגרמניה. יהודים תפסו משרות רמות בכל תחומי המסחר, המדע והתרבות בגרמניה. מי שניסח את חוקת גרמניה בין שתי מלחמות העולם היה שר החוץ היהודי שלה. אלו שהביאו לה כבוד בעולם המדע והספרות היו המוני מתבוללים, יהודים למחצה, לשליש ולרביע.

מאין ידע המגיד לחזות באופן כה מדויק וכה מוקדם תקופה שבה ינוסח 'שולחן ערוך חדש נוסח גרמניה', הלא הם חוקי נירנברג והחלטות ועידת ואנזה, אשר קראו להרוג את הטוב שביהודים?

בתורה אנו קוראים את דבריו של הקב"ה למשה רבנו בטרם מותו: "הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו. וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול. ומצאוהו רעות רבות וצרות" (דברים ל"א, ט"ז-י"ח).

לפנינו נבואה קשה ומרה המתייחסת לא רק לעצם הצרות, אלא גם לתוצאה המרה שתבוא בעקבות הצרות. היא מתייחסת למחשבות שתלווינה את האנשים: "הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", מחשבות כפירה והחלטה כי אין דין ואין דיין. ואמנם, זו היתה תגובתם של רבים: "היכן היה אלקים בשואה?"

לנוכח העובדה שהעונש לא יביא לתהליך של שיבה לה', אלא להעמקת החטא, הוא ילווה בהסתר פנים: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים" (דברים ל"א, י"ט).

הנבואה המרה מסתיימת במילים: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל... והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים ל"א, י"ט-כ"א).

במילים אלו מתבקשים בני ישראל לתעד לדורות את הנבואה הקשה על הפורענות המרה שתפקוד אותם בעקבות חטאיהם. זוהי נבואה שהתאמתה על כל פרטיה.

בעת שעלה הצורר לכס השלטון, לא ניתן היה להבחין בין יהודי לגוי. ההבדלים ביניהם טושטשו עד לבלי הכר. אך במסגרת "תורת הגזע" חיפשו אחר שורשיהם של מתבוללים והחזירו אותם לעמם בכפיה.

אחד החוקים הבולטים אסר נישואין בין העמים. הגרמנים הפעילו מערכת התרעה כדי 'לעזור' ליהודים לשמור על איסור זה, שהוא בסיס לחיי יהודי על פי דעת התורה. החוק שחייב נשיאת טלאי צהוב יצר אמצעי זיהוי ליהודי.

חוק אחר דן בשמותיהם של היהודים. בתקופה זו רבים היו היהודים בגרמניה שנשאו שמות נוכריים. הגרמנים כפו עליהם לחדול מכך. נחקק חוק שכל יהודי חייב להוסיף לפני שמו את השם "ישראל", וכל אישה יהודיה את השם "שרה".

גם הכליאה בגיטאות מנעה את המגע בין יהודים לגויים. הגרמנים אסרו על היהודים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר שתחת חסותם. זו היתה ההתחלה של הגדולה שבפורענויות עמנו.

וכך התאמתו במלואם דבריו של ה"מגיד מקלם": "על חטא השולחן ערוך של גייגר יקום שולחן ערוך חדש בנוסח גרמניה: 'טוב שביהודים הרוג'".