לפני כ-4000 שנה יצאו נח ובניו: שם, חם ויפת ונשותיהם מן התיבה, ונחתו לעולם חרב ושומם. בליבם שכנה תקווה לבנות אנושות טובה יותר.  עם זאת, ברור היה לנח שלא כל בניו ראויים לשאת על כתפיהם את משא הבשורה לעתיד טוב יותר של המין האנושי.

נעיין בדבריו של נח, שבהם הוא מתווה את עתיד בניו: "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי שֵׁם, וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלֹקִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם, וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ" (בראשית ט', כ"ה-כ"ז).

מספר תובנות מצויות כאן:

א. כנען, בנו של חם, יהיה מקולל ומשועבד לאחיו, לבני שם ולבני יפת. ב. שם יהיה מבורך, ואלוקים ישכון באהליו. ג. אלוקים יפתח ליפת את כל דלתות היפה, המפתה והמתרחב שבעולם.

ארבעת אלפים שנות היסטוריה חלפו מאז המבול, והיה מקום לצפות שלא ישאר בימינו כל זכר לעמים הקדומים, והם  יאבדו לחלוטין מהזכרון ההסטורי. ניתן לשער כי האומות והתרבויות של היום מהוות תערובת של גזעים ומוצא שאינם מזוהים עם בניו של נח, שם חם ויפת.. אך למרבית הפלא, שונה המצב. ניתן למתוח קו די ברור מהעבר הרחוק אל המציאות העכשווית.

נביא מספר דוגמאות: בני חם הבולטים: כנען, מצרים וכוּש קיימים עד היום בשמותיהם המקוריים. בני יפת החשובים: גומר, מדי, תירס ויוון. תירס מזוהה על ידי החוקרים עם "טרייס" - אומה ששכנה בבלקן, במקום שבו נמצאות כיום בולגריה וחלק מתורכיה. בני יוון הם: אלישה, תרשיש, כתים ודודנים. שמות אלה ידועים ומוכרים גם היום. דודנים, לדוגמה, הם האומה הנזכרת בהיסטוריה כדרדניה. והדוגמה המרתקת ביותר למסורת התורה המדויקת היא בשם בנו הבכור של יוון. השם שבו היוונים קוראים לעצמם עד היום הוא אֶלָסָ או הֶלָס, וברור שזהו אלישה ולא אחר!  בני שם: עילם, אשור, ארם  ועבר שעם בניו נמנה אברהם אבינו.

התמונה המצטיירת מהתפלגות האנושות היא מרתקת. צאצאי שם, כיום היהודים והערבים (לא כל המוסלמים, כי אם הערבים בני ישמעאל) יושבים במזרח התיכון. בני חם, בני כנען, הם הכושים המאכלסים את יבשת אפריקה. בני יפת מאכלסים כיום חלקים ניכרים מכדור הארץ. התרבות המערבית אשר התחילה בבני יוון, התפשטה והגיעה לכל יבשת אירופה, לרוב יבשת אמריקה, לחלקים נרחבים מאסיה וליבשת אוסטרליה.

כידוע, לשמות האישים בתנ"ך יש משמעות עמוקה והם מעידים על אופיים ועל תכונותיהם. מקור שמו של נח מבואר בתורה: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ" (בראשית ה', כ"ט). השמות שנתן נח לבניו - שם, חם ויפת - אמנם לא מפורש בתורה טעמם, אולם ננסה לפענח את משמעותם.

'חם' הוא צורה של אנרגיה. מילה זו משמשת גם לתיאור התעוררות כוחות הגוף לפעולה. כעס חזק נקרא חימה: "וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה" (אסתר ג', ה'). גם התאוות הן מאותו שורש: "וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן" (בראשית ל"א, י'). חז"ל גילו (סנהדרין ק"ח, ב') שכבר בתיבה, בעת המבול, חטא חם בעריות. לאחר צאתם מן התיבה חטא שוב חם באותו ענין. שם ויפת פעלו להשיב לנח את כבודו.

'יפת' הוא שם מורכב יותר. שם זה מסמל יופי. "יפת אלקים ליפת". יַפְת הוא גם צורת עתיד מקוצר של יפתה, משמעות של 'פיתוי'. צירוף האותיות 'פת' מזכיר גם לשון פיתוח והרחבה. וכך מפרש רש"י (בראשית ט', כ"ז): ירחיב.. לכאורה, שלש משמעויות שונות שנזדמנו 'במקרה' לפונדק אחד, אך בעומק הדברים קיים קשר הדוק ביניהן.

הקשר בין פיתוי ליופי הוא כמעט מובן מאליו. יופי הוא ביטוי לתכונה של דבר המעורר באדם משיכה אליו  והתפעלות ממנו. פריט יפה מוסיף איכות וצבע לחיים. אך אם האדם נמצא בדרך למטרה, והוא סוטה ממנה כי הוא נמשך אל דבר יפה, מהווה יופי זה עבורו כוח פיתוי. בדומה לכך, פתי הוא אדם הפתוח להשפעה ולפיתוי ללא ביקורת מספקת.

גם הפן השלישי של השם 'יפת' התפתחות והרחבה, מתאים למשמעות כללית זו. ההתפתחות וההרחבה של תחומי התרבות מהוות כוח משיכה עצום לבני האדם. אך פעמים רבות התפתחות זו היא מקסם שווא, הבא על חשבון האושר הפרטי של האדם בחיק משפחתו. לעתים נגררת כל האנושות למירוץ התפתחות שגוי, המרחיק את האדם מחזון אחרית הימים של הנביאים, מתיקון העולם.

הרמב"ן מגדיר את יוון 'פרחים במקום פירות'! כלומר, התרכזות באמצעים במקום במטרה, התרחבות והתפתחות אל היפה והמושך במקום אל התכלית.

שמו של הבן השלישי 'שם' - מרתק במיוחד. 'שֵׁם' הוא מושג מופשט לחלוטין. משמעותו היא 'הצורה שמעבר לחומר'. ובמובן כללי: תפיסת התפקוד והחכמה המצויים בחלקי הבריאה השונים.

הבורא נקרא בכינוי 'השם'. ניתן לתאר כל חלק בבריאה החומרית על ידי  דימויו למציאות אחרת, ואילו הקב"ה אינו ניתן לתפיסה על ידי שום השוואה. האופן היחיד שנוכל להתייחס אליו הוא על ידי מילה בלבד: שֵׁם. פירוש שמו של שם בן נח הוא: ביקוש חכמה מעבר לחומר, תפיסת המהות והתכלית.

למרות הזמן הארוך מאד שחלף מאז המבול, ניתן עדיין לראות בקווים כלליים את התפלגות בני נח בתולדות המין האנושי.  גורל הכושים תואם בשלמות את נבואת נח על בנו כנען. כמעט עד המאה העשרים היו הכושים עבדים. היקף הסחר הבינלאומי בעבדים כושים היה מזעזע. סוחרי העבדים היו גם בני שם (ערבים), ובעיקר בני יפת (עמי אירופה). גם לאחר שחרור העבדים בארה"ב (יפת) הם אינם שווי זכויות עדיין ותנאי חייהם קשים. מדינות אפריקה השתחררו מעול השיעבוד של עמי אירופה (יפת) רק לפני כמה עשרות שנים, אך מצבם של רוב עמי אפריקה מוסיף להיות בכי רע. הם מתקיימים רק בחסדיהם של בני יפת, המספקים להם מזון ותרופות. לא רק עבדות נגזרה על בני כנען, גם מצבם הוגדר כמקולל. יבשת אפריקה היא אכן יבשת מקוללת. בכל העולם הודברה מחלת המלריה, אך באפריקה אחראי יתוש האנופלס למותם של כשני מיליון איש בשנה! גם זבוב הטסה-טסה מפיל מעל מיליון חללים בשנה. ולאחרונה קמה גם ה'אבולה' האימתנית לתחיה בארצות אלו ועושה בהם שמות. המחלות הנוראות והקשות ביותר מקורן באפריקה, והן קוצרות שם קציר אימים באופן תמידי.

לא רק ההיסטוריה של שיעבוד הכושים ודיכויים מאמתת את נבואת נח. גם משמעות שמו של חם: כוחות הגוף - באים לידי ביטוי. הכושים מצטיינים בחוסן גופני העולה על בני שאר הגזעים. בכל ענפי הספורט שנדרש בהם כוח פיזי, תופסים הכושים את המקומות הראשונים. כך הם פני הדברים גם באלימות שהיא תוצאה של חֵמה, כעס. אחוז הכושים בין מבצעי הפשעים האלימים בארה"ב עולה בהרבה מאד על מספרם באוכלוסייה הכללית. אמנם ייתכן שתנאי חייהם והאפליה שהם סובלים ממנה משמשים מרכיב הגורם לאלימות, אך יש לזכור שיש גם מיעוטים אחרים בעולם, החיים בצפיפות והכנסתם נמוכה, ואין הם מתמכרים לסמים ולפשע.

נעבור לנבואתו של נח על יפת. בני יפת התחילו את פיתוח תרבות יוון באגן הים התיכון. משם היא התפשטה לכל אירופה, להודו ולחלקים ניכרים של אסיה. מאירופה הגיעה תרבותם של בני יוון ליבשת אמריקה, ולפני כמאתיים שנה גם לאוסטרליה. בני יוון הם המפתחים העיקריים של הרוח האנושית החילונית. הישגי המתמטיקה, הפילוסופיה, מדע, השכלה, תרבות, מדעי החברה ומדעי המדינה של המין האנושי, לפחות של מה שקרוי התרבות המערבית - יסודם ביוון. ההתפתחות ההיסטורית של בני יפת אכן מדגימה בצורה מרשימה את כוחה של הרוח האנושית, שואפת ההישגים. דרכם יפה ומפתה  להתפתחות נוספת!

בתחום אחד כשלה יוון: בתחום המוסר ומשמעות החיים. התפיסות החומרניות של חכמי יוון הולידו תפיסה ניהיליסטית של חוסר פשר ומשמעות, של מוסר תועלתני-נהנתני בנוסח אפיקורוס. עד היום נמצאת התרבות המערבית באותה נקודת כשל. סיסמתם "כל אחד והאמת שלו" - יותר משהיא מצביעה על השאיפה לחיות לפי האמת, היא מורה על חוסר הרצון להגיע לאמת.

והדבר מפליא: כשנתבונן בתנ"ך, ניווכח שהמילה יוֵן מופיעה פעמיים בלבד. "וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי" (תהלים מ', ג'), "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה" (תהלים ס"ט, ג'). בשני המקומות המשמעות של המילה יוון זהה: טיט דביק שהנופל לתוכו לא יכול לעלות ממנו (פירוש המלבי"ם שם). היש בן אנוש שמסוגל לצפות את תולדות בני יוון אלפי שנה מראש, ולהעניק לאבי האומות האלה את השם, המתאר בצורה מושלמת את סיבת כישלונם?

גם התיאור של עתיד בני שם בדברי נח מדויק בתכלית. הקב"ה נקרא 'אלוקי שם'. ואכן, לאורך כל ההיסטוריה דבק העם היהודי באמונתו באלוקים. מעם ישראל הגיעה האמונה באלוקים גם לעמי יפת על ידי הנצרות. גם ההבטחה: "וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם", התקיימה. העם היהודי הוא הנושא בגאון את החוכמה האלוקית המרומזת ב'שם' ומשליכה אמונה בקל אחד גם על כל החוכמות האחרות. ככל שמתעמקים בחוכמת האמת מבינים את מהות העולם ואת תכלית קיומו – זוהי הבשורה שהביא עם ישראל לעמי תבל, ןלא בכדי מכונים שונאי ישראל כ'אנטישמים' אנטי כל מה שמסמל המושג "שם".

ראינו אפוא כי קיימת התאמה מדהימה בין  שמות בני נח שהוענקו להם ע''י אביהם לפני כארבעת אלפים שנה, שמות המבטאים במשמעותם את תכונותיהם הפנימיות, לבין גורלם ההיסטורי ומעמדם בתולדות המין האנושי.