בדורו של נח, עשרה דורות בלבד מבריאת העולם, התמלאה סאת החטאים של יושבי תבל, והקב"ה החליט להשחית את העולם על ידי מבול.

"ותשחת הארץ לפני האלקים, ותמלא הארץ חמס. וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלקים לנח, קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו', י"א-י"ג).

פסוקים אלו מבהירים את סיבות המבול:

א. "ותמלא הארץ חמס" - גזל.

ב. "ותשחת הארץ לפני האלוקים" - עריות.

חטא העריות מפורש ביתר פירוט לעיל (שם ו', ב'): "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו".

בני האלוהים הם בעלי שררה, דיינים ושופטים, אשר חטאו באשת איש, וכלשון הפסוק: "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו".

"קץ כל בשר בא לפני", פירושו שהאנושות הגיעה לסוף דרכה. ויש להתבונן, מה המיוחד בשני חטאים אלו, הגזל והעריות, שממוטטים את יסודות העולם? מדוע בעקבות חטאים אלו נגזרה השמדה על כל יצורי החיים, כולל חיות ובהמות?

אמרו רבותינו: "בשלשה דברים שינה הקב"ה את בני האדם זה מזה, ואלו הן: בקול, בנעימה (טעם) ובמראה.

במראה כיצד? מלמד ששינה הקב"ה מראה בני אדם זה מזה, שאלמלא שינה הקב"ה מראה פנים זה מזה, לא היו בנות ישראל מכירות את בעליהן, ואין הזכרים מכירים את נשותיהם.

בקול כיצד? מלמד ששינה הקב"ה קולות בני אדם זה מזה, שאלמלא לא שינה הקב"ה קולות בני אדם זה מזה, היתה זנות רבה בעולם. כיון שאדם יוצא מתוך ביתו יבוא אחר ויכבוש את אשתו בתוך ביתו. לפיכך, שינה הקב"ה קולות בני אדם זה מזה. קולו של זה, אינו דומה לקולו של זה.

בנעימה (בטעם) כיצד? מלמד ששינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה (מה שנעים וחביב אצל אדם זה, אינו חביב אצל זה). אלמלא לא שינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה, היו מתקנאים זה בזה (וגוזלים אחד מהשני). לפיכך שינה הקב"ה נעימות בני אדם של זה מזה. נעימה של זה אינה דומה לזה ושל זה אינה דומה לזה (אבות דרבי נתן פרק רביעי משנה ו').

המראה השונה תכליתו, לשמור על איסורי עריות ביום. שהאדם יכיר את אשתו, ולא יטעה באשה אחרת.

הקול השונה נועד לשמור על איסורי עריות בלילה, כי רק בעזרת הקול השונה, מכירה האשה את בעלה בחשיכה.

הטעם השונה גורם שאין רצון בני האדם שווה, ואין אחד אוהב את מה שאוהב רעהו, ובכך נחלשת הקנאה ונמנע הגזל.

גם בגמ' במסכת סנהדרין (ל"ח ע"א) מפורש שהשינוי בין האדם לחברו הוא "משום ערוה ומשום הגזלנין והחמסנין".

שני איסורים אלו נחקקו בתוך מראה הפנים והתכונות של בני האדם, ללמדנו שאיסורים אלו הם מעצם צורת האדם, ובלעדיהם מאבד האדם את צביונו.

הצצה אל עולם החי תגלה שאפיונים אלו: מראה וקול שונים, אינם קיימים בבהמות ובחיות. הבורא יצר זאת בכוונה תחילה, כדי למנוע מהחי את מושג "הזוגיות". אמנם גם בבהמות ובחיות מראה הפנים גורם להבדלה בין המינים השונים. במהלך זה הפך הקב"ה כל מין ממיני הבהמות והחיות למשפחה אחת גדולה. מציאות זו גורמת לפריון בלתי מוגבל.

נמצא שאיסורי גזל ועריות, הם המסגרת ההכרחית לשמירה על צביונו של האדם, והם אלו שיוצרים את החומה המבדילה בינו לבין בעלי החיים. אנשי דור המבול שחטאו בגזל ובעריות, מחקו הבדלים אלו. הם לקחו נשים מכל אשר בחרו וחטפו וגזלו כדרכן של בהמות, שאין להן מושגים של קניין ובעלות. בהתנהגות זו נהרסו סדרי הבריאה, ובכך איבדה הבריאה את תכליתה.

המבול היה תוצאה הכרחית של פשיטת הרגל של האנושות. אין זה רק עונש על חטאים, אלא תהליך בלתי נמנע הנובע ממחיקת ההבדלים בין בני האדם לבעלי החיים, הגורם להריסת המחיצות שקבע הקב"ה בעולמו. זהו "קץ כל בשר" המוזכר בפסוק - האנושות הגיעה לסוף דרכה.

מצורת העונש שבו נענש דור המבול, ניתן להוכיח כי בחטאיהם הם שינו את סדרי הבריאה, ועל כך היה ענשם גם כן שינוי סדרי בראשית, מידה כנגד מידה. המים המספקים חיים לעולם, שינו את טבעם והפכו לכלי להשמדת המין האנושי החוטא.

ומדוע הושמדו גם בעלי החיים, וכי שייך אצלם חטא? וכי קיימת בחירה אצל בעלי החיים?

אמרו רבותינו: רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר, הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול. הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס. זהו שכתוב: "כי השחית כל בשר", השחית "כל אדם" לא כתיב, אלא כי השחית "כל בשר" (מדרש רבה בראשית כ"ח, ח').

מצב בלתי טבעי היה בתקופת המבול. גם בעלי החיים, נעדרי הבחירה, שינו את טבעם. האדם בחטאיו גרם ליצירה של טומאה ששינתה את האקלים הרוחני בעולם, והשרתה בו מציאות של טומאה מוחשית. טומאה זו חלחלה לטבע בעלי החיים ושבשה אותו. לא מבחירתם הלך הכלב אל הזאב, אלא מכיוון שהשתנה טבעם של אלו, נשתבש ונתעוות סדר בריאתם, ולכן גם הם הושמדו במבול.

עתה מתגלים עוצמתו של האדם ומקומו בבריאה, כמשפיע במעשיו על כל הבריאה. הוא מסוגל לשנות את טבעה למציאות של טומאה או למציאות של קדושה.

וכך אמרו רבותינו: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" (מדרש רבה קהלת ז', א').

האדם נקרא "צלם אלוקים", וכן נאמר: "בדמות אלוקים עשה אותו" (בראשית ה', א'), הוא היחיד שיש לו בחירה, שהיא מידה אלוקית, ובכך הוא דומה לבוראו, והוכתר בכתר "נזר הבריאה". הבריאה המושפעת מהתנהגותו לטוב ולרע, משמשת כמראה לגילוי כוחותיו ויכולתו של האדם, וכתזכורת כי האדם הינו צלם אלוקים.

לאור האמור ניתן להבין נקודה נוספת בפרשה זו. לאדם הראשון נאסרה אכילת בשר בהמה וחיה, ואילו לנח, לאחר המבול, הותרה אכילת בשר בהמה.

סיבת השינוי נעוצה ברצונו של הקב"ה להגביה את המחיצות בין האדם לחיות, מחיצות שהתמוטטו בדור המבול. התוכנית האלוקית הראשונית הייתה לשמור על דרגת קדושתו הגבוהה של האדם, ולכן נמנעה ממנו אכילת בשר, כי בעלי החיים יסודם מהנפש הבהמית. אך הבנתם המוטעית של אנשי דור המבול גרמה להם להבין כי האדם והבהמה שווים הם. כתוצאה מכך נפלו המחיצות, וכדי להחזיר עטרה ליושנה וליצור חיץ מחודש בין מדרגת האדם למדרגת הבהמה, הותר לנח בשר. בכך התבססה עליונות האדם על החי בעולם, וחזרו המחיצות המבדילות למקומן.

על חורבות העולם הישן, יצאו נח ובני משפחתו מן התיבה, והקימו עולם חדש ומתוקן. והנה, באלף השני לבריאה, חזר שוב "חוק הריסת המחיצות". אנשי סדום ועמורה חטאו בשני היסודות הגורמים לכליה, בגזל ובעריות.

נאמר בפסוק: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" (בראשית י"ג, י"ג). אמרו רבותינו (מדרש לקח טוב): "רעים – רעים אלו לאלו, שהיו חומסים זה לזה, ולא היה בהם משפט צדק.

וחטאים - בגילוי עריות, וכן הוא אומר (בפרשת יוסף ואשת פוטיפר): "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים" (בראשית ל"ט, ט').

אנשי סדום שחטאו בגזל ועריות, התחייבו כליה בשינוי סדרי בראשית: "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים, ויהפוך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה" (בראשית י"ט, כ"ד). השמים אשר דרכם להוריד גשם להחיות את העולם, הפכו את טבעם בתקופת סדום ועמורה והוריקו אש וגפרית, כדי למחות את יושבי הערים ששינו את סדרי הבריאה.

ענף ב'

חוק הריסת המחיצות כשומר על ההבדלים בבריאה

למעשה, 'חוק הריסת המחיצות' פועל גם בדרגות השונות הקיימות בעם ישראל. נתבונן כיצד פעל חוק זה בשתי שכבות מורמות בעם ישראל עצמו.

הכהנים והלויים

בפרשת קרח (במדבר ט"ז, ג') נאמר: "ויקהלו על משה ועל אהרן, ויאמרו אליהם, רב לכם כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'".

קורח טען למשה רבינו שגם הוא ראוי ליטול את תפקיד הכהונה. קורח דגל בשינוי סדרי חלוקת המעמדות.

משה רבינו השיב על טענת קרח בזו הלשון: "וידבר אל קורח ואל כל עדתו לאמר, בוקר וידע ה' את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" מהי משמעותה של המילה "בוקר" בפסוק זה?

כתב רש"י: "בוקר" - אמר לו משה: גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב? כן תוכלו לבטל את זו? שנאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל", כך ויבדל אהרון להקדישו.

משה רבינו מדגיש שהבדלת הכוהנים מהלווים היא חלק מסדר הבריאה. כשם שאת הבריאה לא ניתן לשנות, כך לא ניתן לשנות את המעמדות הקיימים בתוך עם ישראל.

דעתו של קרח וחבריו לא היתה נוחה מתשובת משה רבינו. הוא נכנס לפעולה וניסה לשנות סדרי בראשית. כתגובה לכך הבריאה שינתה את טבעה, על בסיס מידה כנגד מידה:

"ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש" (שם ל"ב).

מלכות וכהונה

גם המלוכה והכהונה מובדלות הן ומחולקות לשתי שכבות שונות בעם ישראל. המעבר ביניהם בלתי אפשרי. נסיון לבטל חלוקה זו, מביא לאיבוד זכות הקיום:

הכהנים נבחרו משבט לוי, המלכים - משבט יהודה. כאשר משתבש הסדר, ואלו שנועדו לכהונה אוחזים בשרביט המלוכה, צפויה הכחדה!

ידועים דברי הגמרא בבבא בתרא (י"ג ע"ב) שכל מי שאומר: מבית חשמונאים אני, עבד הוא! כי הורדוס הרג את משפחת החשמונאים, ולא נותר מהם אחד.

החשמונאים היו צדיקי הדור, וריכזו סביבם את עם ישראל תחת הקריאה: "מי לה' אלי". אם כן, מדוע נענשו בני חשמונאי בעונש כה חמור, ומדוע זכויותיהם לא עמדו להם?

התשובה מצויה בפרשת "ויחי". נאמר שם בפסוק: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" (בראשית מ"ט, י').

כתב הרמב"ן על כך: "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול. שנכרתו כולם בעון הזה ("לא יסור שבט מיהודה")... שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום... ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים... ולא היה להם למלוך, רק לעבוד את עבודת ה'".

במחיקת ההבדלים בין כהונה למלכות קיימת רק שפה אחת - איבוד זכות הקיום.

ישראל והעמים

עם ישראל הצטווה להתרחק מן הגויים, לשמור על יחודו ולא ללמוד ממעשיהם. במהלך ההיסטוריה, נכשל העם הנבחר לא אחת וגרם לטשטוש הגבולות בין ישראל לעמים. התוצאה - איבוד זכות הקיום.

אחת השואות שנמנעה ברגע האחרון, היא גזירת ההשמדה שהוציא אחשורוש בעידודו של המן הרשע, כנגד כל יהודי הממלכה - עם ישראל, כדברי המגילה: "ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך, להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" (אסתר ג', י"ג).

הגזירה נגזרה מפני שאכלו ושתו ממשתה אחשוורוש; הייתכן שעל חטא של מאכל, יתחייבו כליה? יתירה מזאת, בגמרא מבואר שאכלו אוכל כשר באותה סעודה, אם כן, מדוע נגזרה עליהם כליה?

אולם שהם חשבו שהקירבה לעמים תקל עליהם את סבל הגלות, ותעזור להם בפתרון בעיית האנטישמיות. הם סברו שתוך כדי המשתה יקשרו קשרים עם נציגי האומות, וירווח להם לישראל בגלות בה הם נמצאים, על כן לא שמעו לדברי מרדכי.

כשהם שרויים בתחושה נפלאה שהצליחה דרכם, הגיעה השמועה הנוראה לאוזניהם, על אודות גזירת ההשמדה. אז נפתחו עיניהם והבינו שבדרך הקירבה לעמים ובמחיקת ההבדלים בינם לבין הגויים, הם מאבדים את זכות קיומם.

קיומו של עם ישראל מבוסס על: "והבדלתי אתכם מן העמים", וכשמערערים הבדלה זו, חוזר 'חוק הריסת המחיצות' לפעולה.

כשעם ישראל קלט את המסר, והבין שקירבה לעמים לא רק שאינה מפחיתה את האנטישמיות, אלא מובילה לאיבוד זכות קיום, חזרו בתשובה. ואכן הגלגל התהפך, וישועת ה' הגיעה כהרף עין.

הם נוכחו ביחודו של העם היהודי המובדל לנצח מכל העמים, ולא נותר להם כי אם לקבל על עצמם את מלכותו ותורתו של הקב"ה.